שליחות לאדום ולסיחון

הערה: לשאלה המתעוררת בפרשתנו (כ' י"ד-כ"א) בהשוואה לדברים ב' כ"ט עיין דברי המפרשים המובאים בשאלון פרשת דברים תש"ג, שאלה ז'.

פרק כ' פסוקים י"ז-י"ט

"נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה"

מה הוסיפו בני ישראל בשליחותם השנייה (פסוק י"ט) על שליחותם הראשונה (פסוק י"ז), ומדוע קיוו שתתקבל הצעתם השנייה אחרי אשר דחה מלך אדום את הצעתם הראשונה?

פרק כ' פסוק י"ח

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ"

ספורנו:

ד"ה פן בחרב אצא לקראתך: כי המון עם הארץ ממהרים לכעוס, ובסיבה מועטת ממריבה או זולתה שתפול בין אנשי הארץ והעם העובר, יתעוררו אנשי הארץ בחרב נגד העוברים.

מה קשה לו? במה שונה פירושו מן הפירוש הרגיל?

פרק כ"א פסוק כ"ב

"אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ"

 רש"י:

ד"ה אעברה בארצך: אף על פי שלא נצטוו לפתוח להם בשלום, ביקשו מהם שלום.

במדבר רבה י"ט:

וישלח ישראל מלאכים: זה שאמר הכתוב (תהילים ל"ז): "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה". ואומר (תהילים ל"ד): "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". לא הקפידה התורה לרדוף אחרי המצוות אלא (דברים כ"ב): "כי יקרא קן ציפור"; (שמות כ"ג) "כי תפגע שור אויבך..."; (שם) "כי תראה חמור שונאך..."; (דברים כ"ד כ') "כי תחבט זיתך... לגר, ליתום..." (שם); "כי תבצור כרמך... לגר, ליתום..." – אם באו לידיך, אתה מצווה עליהם, ולא לרדף אחריהם. אבל השלום – "בקש שלום" במקומך "ורדפהו" במקום אחר. וכן עשו ישראל: אף על פי שאמר להם הקב"ה (דברים ב') "החל רש והתגר בו מלחמה", רדפו אחרי השלום, שנאמר: "וישלח ישראל מלאכים אל סיחון".

1.

מה ההבדל בין דברי רש"י ובין דברי המדרש אשר ממנו לוקחו דבריו? הסבר את סיבת ההשמטות המרובות בדברי רש"י.

2.

למה לא התחיל הדרשן בפסוק (תהילים ל"ד) "סור מרע" וכו' שהוא העיקר אשר עליו בנויים דברי המדרש, ולמה הקדים לו עוד את הפסוק (תהילים ל"ז) "בטח בה' ועשה טוב" וכו' - ומה עניינו לכאן?

השווה את שליחות משה לאדום (פרק כ' פסוקים י"ד-כ"א) לשליחותו לסיחון (פרק כ"א פסוקים כ"א-כ"ב), ונסה להסביר את סיבת ההבדלים הבאים: לאדום: 1) פרק כ' פסוק י"ד אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה... 2) פרק כ' פסוק י"ז נַעְבְּרָה (לשון רבים) לסיחון: פרק כ"א פסוק כ"ב אֶעְבְּרָה (לשון יחיד) בְאַרְצֶךָ

פרק כ"א פסוקים כ"ו-כ"ט

"כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן ..."

מה ענין תולדותיה של העיר חשבון והמלחמות שנלחמו האומות לפני בוא ישראל – לכאן, ולמה סיפרה התורה את פרטי הדברים האלה ואת משל המושלים?

ועיין:     
שופטים פרק י"א פסוקים י"ב-כ"ד.

רמב"ן, פסוק כ"ו:

ד"ה כי חשבון עיר סיחון: כלומר, עתה כאשר נלחמו בו ישראל, עירו של סיחון מלך האמורי היתה, כלומר עיר מושב המלך. כי הוא נלחם במלך מואב הראשון אשר מלך עליהם לפני מלוך מלך, או "הראשון" קודם לבלק שהוא מלך למואב בעת ההיא, ויקח סיחון את כל ארצו מידו ועד ארנון. וחשבון בתחילת גבול הכיבוש, על כן תחשב לאמורי, ולא הוזהרו ישראל על ארץ מואב ובני עמון רק על הארץ אשר היא בידם בעת הצוואה.
והביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא, כי המושלים יאמרו באו חשבון וגו'. כי בעת שנלחם סיחון במלך מואב לכד תחילה עיר חשבון ונחרבה העיר, ואחרי כן בנה אותה לבית מלכות, וזה טעם אשר יושב בחשבון (להלן פסוק ל"ד), וכן נאמר בספר יהושע (י"ג י') סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון. והיו המושלים אומרים לאמורי, באו חשבון ותשבו בה, תבנה ותכונן אחרי חורבנה, עיר סיחון אשר המלך עליה.
ואחר שישב סיחון בחשבון, אסף שם את חילו וילכוד מגבול מואב עד ארנון וארנון בכלל. על כן אמרו המושלים, כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון אשר יושב בה, ואכלה ער מואב בעלי הבמות אשר לארנון, שלכד סיחון ממואב עד ארנון וכל במות הארץ ובעלי הבמות, כענין ובמות עולם למורשה (יחזקאל ל"ו ב'). ולקח עוד מבני עמון מארנון עד היבוק, כמו שנאמר ביהושע (י"ג כ"ד-כ"ה) ויתן משה למטה גד וגו' יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער, והיא הארץ אשר היה מלך בני עמון תובע ליפתח, כמו שאמר (שופטים י"א י"ג) כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבק ועד הירדן.

ספורנו, פסוק ל"א:

ד"ה וישב ישראל: ומכל זה שסיפר התבאר שישראל אז לא ישבו בארץ מואב אבל ישבו בארץ האמורי כמו שביאר יפתח באמרו: לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון.

פסוק כ"ז

"בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן"

רש"י:

באו חשבון: שלא היה סיחון יכול לכבשה והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק (שם כ"ב) כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו'.

ראב"ע: 

ד"ה המושלים: הבודאים משלים מלבם. וטעם באו חשבון - לאמורים יאמרו.

ד"ה ותבנה: יותר ממה שהיא, ותכונן - להיותה עיר סיחון.

רמב"ן:

ד"ה כי חשבון עיר סיחון: כלומר, עתה כאשר נלחמו בו ישראל, עירו של סיחון מלך האמורי היתה, כלומר עיר מושב המלך. כי הוא נלחם במלך מואב הראשון אשר מלך עליהם לפני מלוך מלך, או "הראשון" קודם לבלק שהוא מלך למואב בעת ההיא, ויקח סיחון את כל ארצו מידו ועד ארנון. וחשבון בתחילת גבול הכיבוש, על כן תחשב לאמורי, ולא הוזהרו ישראל על ארץ מואב ובני עמון רק על הארץ אשר היא בידם בעת הצוואה.
והביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא, כי המושלים יאמרו באו חשבון וגו'. כי בעת שנלחם סיחון במלך מואב לכד תחילה עיר חשבון ונחרבה העיר, ואחרי כן בנה אותה לבית מלכות, וזה טעם אשר יושב בחשבון (להלן פסוק ל"ד), וכן נאמר בספר יהושע (י"ג י') סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון. והיו המושלים אומרים לאמורי, באו חשבון ותשבו בה, תבנה ותכונן אחרי חורבנה, עיר סיחון אשר המלך עליה.
ואחר שישב סיחון בחשבון, אסף שם את חילו וילכוד מגבול מואב עד ארנון וארנון בכלל. על כן אמרו המושלים, כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון אשר יושב בה, ואכלה ער מואב בעלי הבמות אשר לארנון, שלכד סיחון ממואב עד ארנון וכל במות הארץ ובעלי הבמות, כענין ובמות עולם למורשה (יחזקאל ל"ו ב'). ולקח עוד מבני עמון מארנון עד היבוק, כמו שנאמר ביהושע (י"ג כ"ד-כ"ה) ויתן משה למטה גד וגו' יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער, והיא הארץ אשר היה מלך בני עמון תובע ליפתח, כמו שאמר (שופטים י"א י"ג) כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבק ועד הירדן. 

רשב"ם:

ד"ה על כן יאמרו המשלים – על מחלחמת סיחון (ועוג) ומואב נתנבאו תחילה.

ד"ה מושלים – מושלי נבואות כגון בלעם וחביריו.

ספורנו:

ד"ה על כן יאמרו המושלים: המספרים ביאור משלים שראו בחלום חזיון כמו שעשה בלעם כאמרו וישא משלו.

ד"ה בואו חשבון: אתם יושבי ערי מואב בואו חשבון והכנעו לסיחון כי הוא ינצח וימלוך עליכם.

היכן נגמר משל המושלים המתחיל בפסוק כ"ז "בואו חשבון" לפי דעת רש"י, ראב"ע, רמב"ן, רשב"ם, ספורנו – הבא נימוקים לדעותיהם.

פרק כ"א פסוק כ"ז

"בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן!"

אל מי פונה קריאה זו?

עיין:      

רמב"ן, פסוק כ"ו:

ד"ה כי חשבון עיר סיחון: כלומר, עתה כאשר נלחמו בו ישראל, עירו של סיחון מלך האמורי היתה, כלומר עיר מושב המלך. כי הוא נלחם במלך מואב הראשון אשר מלך עליהם לפני מלוך מלך, או "הראשון" קודם לבלק שהוא מלך למואב בעת ההיא, ויקח סיחון את כל ארצו מידו ועד ארנון. וחשבון בתחילת גבול הכיבוש, על כן תחשב לאמורי, ולא הוזהרו ישראל על ארץ מואב ובני עמון רק על הארץ אשר היא בידם בעת הצוואה.
והביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא, כי המושלים יאמרו באו חשבון וגו'. כי בעת שנלחם סיחון במלך מואב לכד תחילה עיר חשבון ונחרבה העיר, ואחרי כן בנה אותה לבית מלכות, וזה טעם אשר יושב בחשבון (להלן פסוק ל"ד), וכן נאמר בספר יהושע (י"ג י') סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון. והיו המושלים אומרים לאמורי, באו חשבון ותשבו בה, תבנה ותכונן אחרי חורבנה, עיר סיחון אשר המלך עליה.
ואחר שישב סיחון בחשבון, אסף שם את חילו וילכוד מגבול מואב עד ארנון וארנון בכלל. על כן אמרו המושלים, כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון אשר יושב בה, ואכלה ער מואב בעלי הבמות אשר לארנון, שלכד סיחון ממואב עד ארנון וכל במות הארץ ובעלי הבמות, כענין ובמות עולם למורשה (יחזקאל ל"ו ב'). ולקח עוד מבני עמון מארנון עד היבוק, כמו שנאמר ביהושע (י"ג כ"ד-כ"ה) ויתן משה למטה גד וגו' יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער, והיא הארץ אשר היה מלך בני עמון תובע ליפתח, כמו שאמר (שופטים י"א י"ג) כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבק ועד הירדן.

ספורנו, פסוק כ"ז:

ד"ה על כן יאמרו המושלים: המספרים ביאור משלים שראו בחלום חזיון כמו שעשה בלעם כאמרו וישא משלו.

אברבנאל:

בני אדם גם בני איש בואו לפאר ולרומם את חשבון, שתבנה ותכונן להיותה עיר סיחון, כלומר שבהיות חשבון ממואב הייתה חרבה בוקה ומבולקה, אמנם עתה, שלקחה סיחון ויגדלה ויכבדה – בואו חשבון לשמוח בה ולדור בה, כי עתה תבנה ותכונן, כיוון שהיא עיר סיחון.

פרק כ"א פסוק ל'

"וַנִּירָם"

רש"י:  

מלכות שלהם.

ראב"ע:

דברי משה. והמ"ם סימן מלך אמורי וגדודיו, ולו שני פירושים: האחד מגזירת ניר, ותהיה מילת ונירם מושכת עצמה ואחרת עמה, כמו והנבואה עודד הנביא, וכן הוא ונירם אבד ניר חשבון, ותהיה מילת ונירם כמו בתוך האהלי הערכך, וכן הוא והניר שלהם אבד שהוא ניר חשבון. והפירוש השני, שתהיה מילת ונירם מגזרת ירה ויור אשר יריתי והטעם כאשר ירינו אותם אבד חשבון.

רשב"ם:

ונשליך אותם ממקומם, ונחרם אותם. כמו: מן נטה יאמר ונט, וכן יאמר מן ירה - וניר. ונירם כמו ונרם, וכן: יבדלני מן יבדלנו. להוציאנו בקמ"ץ כמו להוציאנו בציר"י.

ספורנו:

וניר ומלכות סיחון ואשו ולהבתו שהם שרי צבאותיו יאבד, כי אחר שסיפרו נצחונו של סיחון, סיפרו כמו כן אבדן מלכותו על ידי ישראל.

מה פירוש המילה "ונירם" לפי רש"י, ראב"ע, רשב"ם, ספורנו. סדר את המפרשים לשתי קבוצות, והסבר מעלותיה ומגרעותיה של כל אחת משתי הדעות.