האזהרות לעם בפרק ו'

פסוק י'

"וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ
לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ 
עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ"

פסוק י"א

"וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ
וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ
כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ"

פסוק י"ב

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ..."

פסוק י"ג

"אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ"

רמב"ם, הלכות מלכים ח' א':

חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, יותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך.
מפי השמועה למדו (דברים ו' י"א) "ובתים מלאים כל טוב" ערפי חזירים (יש גורסים "קדלי חזירים") וכיוצא בהן.

רמב"ן:

ד"ה והיה כי יביאך...: יזכיר בכאן כי ברבות הטובה יזכור ימי עניו ומרודו שהיה עבד במצרים ולא ישכח את ה' שהוציאו מן העבדות ההיא לטובה הזאת, אבל יזכור חסדיו תמיד ויירא אותו ויעבוד לפניו כעבד לאדוניו.
ועל דעת רבותינו ירמוז עוד, כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר, אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה, כגון קודלי דחזירים או כרמים נטועים כלאים, או ערלה. ואפילו בבורות יתכן שיתכן שהיה בחטיבתן דבר אסור בטיח אשר בהן; או הזכיר הבורות דרך מליצה להזכיר ברבות הטובה. והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור.
והנה הותרו להם כל האיסורים זולתי איסור עבודה זרה, כמו שיבאר עוד (ז' כ"ה) "לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם ולקחת לך" ולכך יזכיר כאן בפרשה שאחרי כן (ז' ה') "מזבחותיהם תתוצו ומצבותם תשברו..." לאבד עבודה זרה ומשמשיה, ושאר כל הנמצא בארץ – מותר.
והיה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם, ויש אומרים: בשבע שכבשו, וכן נראה בגמרא בפרק ראשון ממסכת חולין.
והרב (= הרמב"ם) כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהם: "חלוצי צבא משיכנסו... (ומביא את דברי הרמב"ם דלעיל).
ואין זה נכון, שלא בשביל פיקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת המלחמה, אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן, התיר להם שלל אויביהם, ולא בכל חלוצי צבא אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בעניין.
וכן יין נסך שהזכיר – אינו אמת, שבכל איסורי עבודה זרה היא עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה הכל אסור, שנאמר (ז' כ"ו) "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". ואם לא נתכוון הרב אלא להתיר סתם יינם במלחמה, וכי למה הוצרכנו לדבר זה? אסורי תורה הותרו, גזרות של דבריהם יהיו אסורות?

פסוקים י"א-י"ג

"... וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח... אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד..."

העמק דבר, פסוק י"א:

ד"ה ואכלת ושבעת: מותר אתה, לא רק כדי קיום הנפש אלא אפילו כדי שביעה, בלי חשבון ודעה, שאין באותה שעה זמן לחשוב בזה, שמא יסתכן. וגם שביעה גורם בריאות יתירה הנדרש בעת מלחמה. אבל אחר שכן הוא -

פסוק י"ב:

ד"ה השמר לך פן תשכח: שלא יהא הדבר הזה גורם להשכיח את ה'...

פסוק י"ג:

ד"ה ואותו תעבד: ...הפירוש, שיפנה עצם מלחמתו לשם שמים – לטובת הכלל, אבל לא להנאת עצמו, ללחום כדי לבוז ולשלול וכדומה.

פסוק י"ז:

ד"ה שמור תשמרו: שמירה יתירה בעת מלחמה משום שקרוב לפרוק עול תורה ומצוות.

פסוק י"ג

"אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ"

השווה:

פרק י', פסוק כ'

"אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ"

פסוק ט"ז

"לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה"

(לפסוק זה עיין גיליון עקב תשי"א)

רש"י:

ד"ה במסה: כשיצאו ממצרים שניסוהו במים שנאמר (שמות י"ז) "היש ה' בקרבנו".

ראב"ע:

ד"ה במסה: שם מקום הנזכר (שמות י"ז) "ויקרא שם המקום מסה"; ונפתח הבי"ת כמו (שופטים ח') "וזבח וצלמונע בקרקר", (שמואל א' ט"ו ד') "ויפקדם בטלאים". ושם פרשתיו. והטעם, שאמרו: "היש ה' בקרבנו" ואם הוא – נעבדנו. רק אין לך צורך, לבד שתשמור מצוותיו...