משלי בלעם הראשונים

הערה: גיליון זה הוא המשך גיליון בלק תש"ב, שעסק בפרק כ"ב ובעניין הברכות בכללן.
גיליון זה עוסק בשני המשלים הראשונים, שאלה א' עוסקת בנבואתו של בלעם ומדרגתה. שאלה א' רק למתקדמים.

פסוק ה'

"וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם"

ילקוט שמעוני, (בלק) רמז תשס"ה (עיין גם סנהדרין ק"ה ב'):

וישם ה' דבר בפי בלעם - ר' אליעזר אומר: מלאך. ר' יוחנן אמר: חכה.
דבר אחר: שעיקם את פיו ועקמו כאדם שקובע מסמר בלוח.

ועיין גם רש"י, פסוק ט"ז:

ד"ה וישם דבר בפיו: ומה היא השימה הזאת, ומה חסר המקרא באמרו שוב אל בלק וכה תדבר? אלא כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל אמר: מה אני חוזר אצל בלק לצערו? ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה. אמר לו: על כרחך תשוב אל בלק.

רמב"ן, פסוק ה':

ד"ה וישם ה' דבר בפי בלעם: יש מפרשים כי לא ידע בלעם בדברים, אך השם מלא אותו דברים ואמר לו שוב אל בלק וכה תדבר כי יצאו הדברים מפיך. ואולי כן דעת רבותינו שאמרו (תנחומא בלק י"ב) עיקם את פיו ופיקמו כאדם שקובע מסמר בלוח, ר' אליעזר אומר מלאך היה מדבר, ר' יהושע אומר וכו'.
ואינו נכון בעיני, בעבור אמרו (להלן כ"ד ד') שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה, אבל טעם "וישם" הלימוד, שלימדו הדברים שיגרוס אותם בפיו ולא ישכח ולא יפיל מהם דבר, כטעם: ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים ל"א י"ט), וכן כי על פי אבשלום היתה שומה (שמואל ב' י"ג ל"ב).

רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ב' פרק מ"ה, בייחוד הקטע:

והמדרגה השניה (מהנבואה) הוא שימצא האדם כאילו ענין אחד חל עליו וכח אחד התחדש וישימהו לדבר, וידבר בחכמות או בתשבוחות, או בדברי אזהרה מועילים, או בעניינים הנהגיים או אלוקיים, וזה כולו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם, וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש, ובזה המין מרוח הקודש חיבר דוד תהלים וחיבר שלמה משלי וקהלת שיר השירים... (עיין שם באריכות). ודע שבלעם גם כן מזאת הכת היה, בעת שהיה טוב, וזה העניין רוצה באמרו "וישם ה' דבר בפי בלעם" כאילו הוא אומר שברוח ה' ידבר, ומזה העניין אומר הוא על עצמו: "שומע אמרי אל".

1.

כיצד מפרש הרמב"ן את דברי חז"ל הנ"ל?

2.

במה שונה הרמב"ן מדברי חז"ל הנ"ל?

3.

האם קרוב הרמב"ם יותר לדעת חז"ל או לדעת הרמב"ן?

שני המשלים הראשונים פסוקים ז'-ח', פסוקים י"ד-כ"ד.

1.

מהו הרעיון העיקרי של כל אחד מהם, ומה מוסיף השני על הראשון?

2.

מהו מבנהו של כל אחד מהמשלים? (חלקהו לפסקאות, סמן את ההקדמה, הסיום וכדומה.)

3.

מהן השאלות הרטוריות שבכל אחד משני המשלים? (במקרה שישנן שתי אפשרויות בפסוק – להבינו כהגדה או כשאלה, סמן גם זאת!)

--------------------------------------------------------------------------------

הערה: על שאלות אלה תוכל לענות בעזרת מפרשים או בלעדיהם.

פסוק ז'

"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי..."

1.

ספורנו: ד"ה וישא משלו: אמר אותו המשל שראה בנבואתו. ראב"ע: המשל הוא כי מראש צורים אראנו. מה קשה לספורנו, ומה בינו לבין ראב"ע?

2.

רשב"ם: ד"ה ינחני: הנחני. מה קשה לו?

3.

ראב"ע: ד"ה לכה ארה: תחסר מילת ואמר. ובשיר השירים כמוהו רבים והיא דרך קצרה. הידועות לך דוגמאות לתופעה זו בספרי התנ"ך?

4.

ראב"ע: ד"ה זעמה ישראל: הטעם כפול כמשפט שהוא דרך לדבר טעם אחד במילות משונות, ושינונו לחיזוק... מה שם נקרא לתופעה זו?

פסוק ט'

""כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים"

רש"י:

אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות.

רמב"ן:

הטעם, בעבור שהעלהו במות בעל לראותו, אמר מראש צורים ומן הגבעות אני מביט ורואה אותו כי ישכון לבדו, ואין עמו גוי אחר שיחשב הוא אליו כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחת, אבל אלו כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם, וישכון בדד בשם יעקב וישראל.
ועל כן הזכיר (פסוק ז') ארה לי יעקב וזועמה ישראל, כי הזכיר להם שמם הנכבד ושמות אבותם, לאמר שהם עם לבדד ושמות נאות להם מאבותם. כי בלק לא היה מזכיר לו שם ישראל, רק אמר (לעיל כ"ב ה') עם יצא ממצרים, כמתנכר בהם שלא ידע אותם, שהיה כפוי טובת אביהם.
והכוונה לומר, כי כאשר אני רואה אותו עתה שוכן לבדו, כן ישכון לעולמים בטח בדד עין יעקב, והוא יהיה לראש לעולם ואין אומה שתתגבר עליו, ולא שיטפל הוא אליהם.

רשב"ם:

שאני עומד עכשיו אני רואה אותם. מפרש הטעם למה לא זעם אותם הקב"ה ולמה אינו חפץ לקללם, שהרי מראש צורים שאני עומד עכשיו אני רואה אותם ומראש הגבעה אני רואה כי לבדם הם ואין שאר אומות מתחשבין ומעורבין עמהם, וגם יש בהם בנים קטנים שאין להם מנין כי לא נמנו כי אם מבן עשרים שנה נמצא יותר ויותר.

מה ראה המדרש (המובא ברש"י) להוציא הפסוק מידי פשוטו?

פסוק י"ז

"וַיָּבֹא אֵלָיו וְהִנּוֹ נִצָּב עַל עֹלָתוֹ וְשָׂרֵי מוֹאָב אִתּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ בָּלָק מַה דִּבֶּר ה'"

רש"י:

ד"ה מה דבר ה': לשון צחוק הוא זה, כלומר, אינך ברשותך.

מניין לו שאינה שאלה רצינית?

פסוק כ"א

"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל"

רש"י:

ד"ה לא הביט און ביעקב וגו': כתרגומו.

דבר אחר: אחרי פשוטו הוא נדרש מדרש נאה.

ד"ה לא הביט: הקב"ה און שביעקב, שכשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות (=לשון און [שפתי חכמים]) שלהם ובעמלן שהם עוברים על דתו.

ד"ה עמל: לשון עבֵרה כמו הרה עמל, כי אתה עמל וכעס תביט, לפי שהעברה היא עמל לפני המקום.

ראב"ע:

ד"ה לא הביט און: לפי דעתי כי מזאת המילה למד בלק לשלוח נשי מואב במחנה ישראל. והטעם, כי אין השם כבן אדם שיתנחם כי לא ראה און בישראל והנאמר אם יהיה בהם און לא יקום דבר השם כי כל דבריו הם על תנאי רק במקום שבועה. וכן הנביא אומר: רגע אדבר. וזה טעם בדבר בלעם.

ד"ה לא ראה עמל: הטעם כפל, והוא אחי האון, והטעם: מה יביא האדם לעמל בסוף און. והנה כל עת שלא הביט און ביעקב השם עמו.

רמב"ן:

ד"ה לא הביט און ביעקב: יחזור אל האל הנזכר (פסוק י"ט), יאמר שלא הביט השם און ושקר ביעקב ולא ראה בהם עמל וכעס שיעשו לפניו ועל כן הוא עמם, ותרועת מלכותו בהם כי יריע אף יצריח על אויביהם יתגבר, זה דעת ר"א ונכון הוא.

רשב"ם:

ד"ה לא הביט און ביעקב: אינו רוצה לענשן אפילו כשהן חוטאין. כדכתיב וירא און ולא יתבונן. לא הביט, אינו רוצה להביט.

ר' וולף היידנהיים, הבנת המקרא (מוסיף על דברי רש"י):

וברש"י כתב-יד הוסיף און ועמל לשון עברה כמו שנאמר (חבקוק א' ג') למה תראני און ועמל תביט. שני הדברים הללו אינם נוהגים בבית יעקב. לא הביט – לא ראה בהם הקב"ה און או עמל, כי אינם בהם. ולשון בני אדם הוא, כשהאדם נקי אומרין עליו הבריות: אין בריה יכולה לראות בפלוני שום דופי, לפיכך ה' אלוקיו עמו...

שד"ל:

אין הקב"ה יושב ורואה שאחרים יעשו חמס לישראל, אבל ה' אלוקיו הוא תמיד עמו להצילו מכל רע.

1.

סדר את המפרשים הנ"ל לקבוצות, והסבר את הפסוק על פי כל אחת מהן!

2.

מהי הקושיה הגדולה בפסוקנו, ואיזו מן הקבוצות מטיבה לתרצה?

 

 

1.

פסוק ג': ואלכה - ואיהך. ולמה לא תרגמו "ואיזיל" כמו בראשית כ"ז נ"ח; ל' כ"ז; שמות ב' ז'? (ועיין ויקרא י"ח ג'; כ' כ"ג; כ"ו ג'; כ"ו כ"א, ועיין שמות כ"ג כ"ג; ל"ד ט').

2.

פסוק ז': לכה - איתא. ולמה לא תרגמה "איזל" כמו בראשית י"ב א'; כ"ו ט"ז; כ"ז ט'? ועיין בראשית י"ט ל"ב; ל"ז כ'; שמות ג' י'; במדבר כ"ב ו'; כ"ג פסוקים ז', י"ג, כ"ז.