הפטרה - ירמיהו ט"ז

להפטרה זו עיין גם גיליון בחוקותי תשי"ט.

פרק ט"ז פסוק י"ט

"אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל"

רש"י:

ד"ה נחלו: לשון נחלה. 

פרק ט"ז פסוק כ'

"הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים"

רש"י:

ד"ה אליך גויים יבואו: סוף האומות לשוב אליך ולעבוד שכם אחד. ועמך איך עשו להם אלוהים והמה לא אלוהים.

אברבנאל:

היעשה לו אדם אלוהים, והנה אדם אינו אלוקים, ואיך אם כן יעשה אלוקים.

פרק י"ז פסוק א'

"חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר..."

חובות הלבבות, שער התשובה, פרק ז':

אבל מפסידי התשובה (=המעכבים התשובה) רבים מאד, וממפסידיה עוד ההסכם על העברה והוא הוא ההתמדה על עשותה והאיחור מהניח אותה...
...וכבר נאמר: אל תביט לקטנות מה שעשית, אך תביט לגדולת מי שחטאת לו, ואל תשמח לסכלות בני אדם ברוע מצפונך וראוי שתאבל לידיעת הבורא במה שאתה צופן והשקפתו על נסתרותיך ונגלותיך, ושהוא זוכר אותם לך יותר ממה שאתה זוכר. מפני שאתה תשכח, והוא לא ישכח, ותתעלם ולא יתעלם, כמו שכתוב (ישעיהו ס"ה ו') "הנה כתובה לפני", ואמר ירמיהו (פרק י"ז א') "חטאת יהודה כתובה".

פרק י"ז פסוק ב'

"כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת"

ר' יוסף קרא:

כאדם שכל שעה זוכר את בנו מחיבובו, כך הם מחבבין לקטר על מזבחותם שבנו לעבודה זרה, וכן פירשו רבותינו "כאדם שיש לו געגועין"... (עיין מקטע ו'). זהו מדרשו.
ופשוטו, כשזוכרין בניהם מזבחותם שבנו לעבודה זרה, מיד הולכין ומקטרים הם לעבודה זרה.

רוב פרשנינו (רש"י, רד"ק, אברבנאל, שד"ל) סוברים שפשוטו של מקרא הוא כאותו פירוש שקראו ר' יוסף קרא "מדרשו". הסבר במה עדיף פירושו זה (שהוא קוראו "מדרש") על חברו (שהוא קוראו "פשוטו")!

פרק י"ז פסוק ב'

"כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת..."

סנהדרין ס"ג:

אמר רב יהודה אמר רב: יודעים היו ישראל בעבודת כוכבים, שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא.

רש"י:

ד"ה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא: שהיה יצרן תוקפן על עריות, אמרו: נפרוק כל עול תורה מעלינו ואל יוכיחונו על העריות, אבל עבודה זרה לא תקפו יצרם.

מתיב רב משרשיא (ירמיהו י"ז): "כזכור בניהם מזבחותם וגו'"?!

רש"י:

ד"ה כזכור בניהם: משמע שהיו להם געגועים עליהם, כאדם שיש לו געגועים על בנו ובזוכרו נאנח, והכי משמע "כזכור בניהם" דומה להם זכירת מזבחותם ואשריהם.

ואמר ר' אלעזר: כאדם שיש לו געגועים על בנו. – בתר דאביקו ביה.

רש"י:

ד"ה בתר דאביקו ביה: אחר שנקשרו בה מעצמן, תקפה חיבתן עליהם.

1.

כיצד מתפרש פסוקנו בדברי רב משרשיא?

2.

על מה מתנהל הויכוח בדברי הגמרא לעיל?

פרק י"ז פסוק ו'

"וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב"

אבן כספי, אדני כסף:

ד"ה ולא יראה: "ולא יראה" כינוי לערער שהוא המשל ואחר בנמשל, והעד אמרו בהיפוכו על העץ הלח "ולא יראה כי יבוא חום", והטעם לא ישיגהו טוב. והטוב לעץ הוא הלחות והקור מטבע המים, היפך החום שהוא רע לו. ובכאן היו "טוב" ו"חום" מתנגדים מצד המתחייב. ורבים כן לאין מספר בספר משלי, ואחד מהם (משלי י' טז) "פעולת צדיק לחיים, תבואת רשע לחטאת".
וכן "ושכן חררים במדבר"... נופל תחילה לערער, ואחר לנמשל. וכן "ובשנת בצורת לא ידאג" נופל תחילה לעץ הלח ואחר לנמשל, וזה כי שנת בצורת הוא מצד הפסדים רבים יבואו בצמחים, כמו השדפון והירקון וזולת זה.
ואין קושיה מאומרו על העץ "לא ידאג", כי זה נכון מאד בלשונות, ואין זה יותר זר מהניחו עליהם והדומים להם שם המות, כמו (בראשית מ"ז י"ט) "למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו". וכתב בהיפך (נחמיה ט' ו') "ואתה מחיה את כלם".
ובכלל כי דרך העברי וגם כן ראוי בהגיון לקרוא ולתאר בכל תואר החי הצמחים, כי הצמח כולל לכל חי, ולכן נהגו הנביאים כולם לתאר האיש השלם בעץ לח, והסכל בעץ יבש. ויחזקאל ביאר זה יותר, והראש משה.

פרק י"ז פסוק ז'

"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ"

רד"ק:

ד"ה והיה ה' מבטחו: אם יבטח בו הוא יהיה מבטחו ולא יירא מכל רע.

מלבי"ם:

ד"ה מבטחו: המ"ם הנוסף על השם מציין הדבר והמקום שבו סיבת הבטחון, כמו מעון, מקדש, משכן וכדומה.

ד"ה ברוך הגבר: אשר לא לבד יבטח בה' כי גם "והיה ה' מבטחו", כי הבוטח בה' שיצילהו ע"י אמצעים טבעיים, הגם שיבטח בה' בכל זאת המבטח שלו – היינו הדבר שעל ידו יושג בטחונו – אינו ה', רק האמצעים הטבעיים, שמקווה על ידם יושיעהו ה'.
והגם שאיננו "ארור", אחר שבוטח בה', אינו "ברוך" גם כן; רק אם יבטח בה' שיושיעהו בלא שום אמצעי כלל, עד שה' הוא הוא (=עצמו) המִבְטָח שלו, והיה זה דומה כעץ השתול על מים ושולח שרשיו על יובל.