הענן והחצוצרות

לפרשת החצוצרה, התקיעות והתרועות (י', א'-י') עיין גם גליון בהעלותך תשכ"ז.

פרק ט' פסוק י"ט

"וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ"

רמב"ן:

ד"ה וטעם בהאריך הענן: לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאווים מאד לנסוע מן המקום, אף על פי כן לא יעברו על רצון ה'. וזה טעם "ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו", כי מיראת ה' ומשמרם משמרת מצוותו - ולא יסעו, וכן אם "יהיה הענן ימים מספר" כשנים או כשלושה ימים והיו העם יגעים מאד ועינה בדרך כחם (=המליצה שאולה מתהילים ק"ב) יעשו רצון ה' ללכת אחרי הענן.
וסיפר עוד, כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבוקר, אע"פ שהוא טורח גדול להם; ולפעמים יעמד הענן יומם ולילה, כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבוקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמוד שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך, ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תיקון לדרך. או יומים – ויסעו בלילה. ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר, כי עמד הענן מערב ועד בוקר ויומם ולילה ויומים וחודש ושנה.
ולכן הזכיר הכתוב אלה השיעורים בפרטן; ועמד שנים רבים כאשר הזכיר תחילה, כגון בקָדֵש, שאמר (דברים א' מ"ו) "ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם".

ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק שער שבעים ושנים (במדבר):

להיות מלאכת המשכן ותבניתו וכל עבודתו להודיע ולפרסם אמיתת מציאות ההנהגה האלוקית בעולם, ברצונו המוחלט על פי כושר מעשי המונהגים או חילופו, כי היא יתד שכל התורה האלוקית וההצלחה האנושית תלויין עליו, ולהעתיק לבות האנשים מעל הדעות הקדומות המקיימות היות העולם נמסר אל ממשלת הטבע מבלי מוחה, כי בידיעה הזאת תתקיים הכוונה השלמה בשיהיו כל המעשים לשם שמים...
וזה כי העם היוצא ממצרים אין ספק שנשתקעו במנהגיהם ונמשכו אחר דעותיהם, אשר כולן מיוסדות על חכמת המזלות ותנועות הכוכבים והם אשר יקיימו היות העולם נוהג על פי ממשלתם מבלי שום שינוי וחילוף. וכבר נודע מספרי חכמה הזאת, שיש לנמשכים אחריה כוונות וחישובים אל תנועות הכוכבים, דבוקיהם וניגודיהם וזמני חזירתם חלילה, ואל זמני שקיעתם ועליותם ואשר יבואו אליהם מאלה המצבים המתחלפים משפטים רבים בכל עסקיהם ועל פיהם יחנו ועל פיהם יסעו בכל מעשיהם. ולכן חכמיהם עומדים תמיד על משמרתם וכלי מבטם בידיהם לכוין העתים המועילים והמזיקים, כי נתאמת אצלם כי יש כח נאצל מקצתם (= מן קצת הכוכבים) מועיל למעשה מה ויפסיד לזולתו וקצת לענין אחר בלי שום מונע ומעכב.
ולפי שהיתה כוונת התורה האלוקית לבטל הדעת הנפסד הזה מן העולם, היה מן החכמה האלוקית לסדר מסעות העם הזה וחנייתם בצאתם אחריו במדבר באופן יתבטל מהם זה הדימוי לגמרי וזה במה שאמר (שמות י"ג) "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך וגו'" ואחריו הם נוסעים ובמקום אשר ישכון שם הענן יחנו. וזה בפעמים ופנים יכירו וידעו, כי לא כאשר חשבו עד הנה בשמירת מסעותיהם ותנועותיהם, אדרבא יהיו להם השקפות הפכיות בכל הענינים ההם כפי רצון המצוה וכוונתו לשעה ההיא.
ולזה אמר כי אחר שהוקם המשכן כיסה הענן את המשכן לאוהל העדות ובערב היה עליו כמראה אש עד בוקר, והיה נוהג הענין הזה תמיד זולת בשעת הנסיעה, כי בהעלות הענן יסעו בני ישראל... ואחר שזכר באלו הכתובים הראשונים הסדר אשר סידר להם האלוקים במסעיהם וחנייתםף פרט התועלת הנמרץ הנמשך להם ממנו...
סוף דבר: על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו תמיד, ובכל מה שיזדמן שיהיה זמן נסיעתם וחנייתם קרובות אל החישובים האלו או רחוקים, לא יחושו אליהם רק (ט' י"ג) "את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה". והוא מה שהזכירו משה בביאור בשירת האזינו...

פרק ט' פסוק כ"א

"וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר"

ר' יוסף בכור שור:

ללמדך שלא היה נוסע כי אם בבוקר ולא הטריחן מעולם בערב.

פסוק י'      

"וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"

ספרי:

ר' נתן אומר: ... " ותקעתם בחצוצרות" - הרי שופרות; "והיו לכם לזכרון" - זה זכרונות; "אני ה' אלהיכם" - זה מלכויות. אם כן מה ראו חכמים לומר מלכויות תחילה, ואח"כ זכרונות ושופרות? אלא: המליכהו עליך תחילה ואחר כך בקש רחמים מלפניו, כדי שתזכר לך. ובמה? בשופר של חרות, ואין שופר אלא של חרות שנאמר (ישעיה כ"ז, י"ג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", אבל איני יודע מי תוקע - ת"ל: (זכריה ט, י"ד) וה' אלוקים בשופר יתקע".

לדברי הספרי הנ"ל כותב ר' יצחק עראמה, בספרו עקדת יצחק לפרשת אמור שער ס"ז פרק ה':

ואמרם "המליכהו תחילה ואח"כ בקש מלפניו שיזכור", שיראה שאין רצונו לרדות בנו כרדות האדון המושל בקניינו ולא כיוצר העושה חפצו במעשה ידיו, כי אם כמלך המעולה שממליכים אותו ברצונם ויש לו עליהם סגנון מלכות להעמיד אותם במשפט ישר, שנאמר (משלי כ"ט) "מלך במשפט יעמיד ארץ", כן אנחנו נמליך אותו תחילה ואחר כך נזכור לפניו זכויותינו בתרועה ובקול שופר.
... אמנם הכתוב סידר אותה (=את שופרות, זכרונות ומלכויות) על הסדר הטבעי לפי מחשבת הפועל שהתכלית הוא העולה על לבו תחילה ואחר כך מסדר הדברים המגיעים אותו ראשון, וכן בכאן השופר קודם, כי הוא הזכות הקודם ואחר מציאת הזכות, יתכן זכרונו והגעת תועלתו, ואחר יחשוב לפני מי ראוי להביא זכרונו, כי אם לפני מלך המשפט אשר נביא זכויותינו לפניו.
אמנם בשעת מעשה חויב להפך הדבר, לפי שכל מה שבא במחשבה תחילה הא באחרונה במעשה, כמו שכתב זה החכם בפרק ז' מן המאמר השלישי בספר המידות, ... וכבר נתבאר זה יותר אצל עצת יוסף, ולזה חויב שתיעשה ההמלכה תחילה, ואחר כך יבוא הזכרון, ותכלית הכל הגעת הזכות. כמו שצריך הבנאי להקדים האבנים והעצים למציאות הכותל, עם שבמחשבתו קודם הכותל ואחר באו העצים והאבנים.