ערכין

רבנו בחיי, על התורה:

ד"ה מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה: היה ראוי להיות סידור הכתובים: "אם מבן חדש ועד בן חמש שנים", "ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה", "ואם מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה" "ואם מבן ששים שנה ומעלה", וסיום הפרשה...

הרמב"ם, סוף הלכות תמורה (פרק ד' הלכה י"ג):

אע"פ שכל חוקי התורה גזרות הם – כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהם, וכל מה שאתה יכול ליתן טעם – תן לו טעם. הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה. נראה לי שזה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ז י') "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש", כענין שאמר (שם ט"ו) "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמשית כסף ערכך עליו", ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע: שטבע של אדם נוטה להרבות קנינו ולחוס על ממונו, ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו ונחם ויפדה בפחות משוויו. אמרה תורה: אם פדה לעצמו – יוסיף חומש. וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף, שמא יחזור בו, וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה; ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר: "טוב הוא". לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף, ואמר: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש".
וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו, ורוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק*, מגדול העצה** לתקן הדעות ולישר כל המעשים. וכן הוא אומר (משלי כ"ב, כ'-כ"א): "הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קשט אמרי אמת, להשיב אמרים אמת לשולחיך".

------------------------------------------------------------------------------------

* המליצה שאולה מישעיה כ"ה א'.

** המליצה שאולה מירמיהו ל"ב י"ט.

פסוק ט'

"וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה'
כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ"

פסוק י'

"לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב"

שד"ל:

ד"ה לא יחליפנו ולא ימיר אותו: זה דרך כלל, ואחר כך פירש הפרטים שלא ימיר אותו לא טוב ברע ולא רע בטוב. ולדעת בעל הטעמים נראה כי התמורה היא טוב ברע, והחילוף רע בטוב; ויש לזה סיועים: (ישעיהו ט' י') "וארזים נחליף", (ישעיהו מ') "וקווי ה' יחליפו כח", (תהלים ק"ו) "וימירו את כבודם בתבנית שור...".

פסוק י'

"לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב"

תמורה ט' א':

תנו רבנן: "לא יחליפנו" – בשל אחרים. "ולא ימיר אותו" – בשל עצמו.

ר' נפתלי הירץ ויזל, (באור):

לפי הפשט חליפין הוא על דבר אחר, שיתן חלף העולה ממון או כלי כסף וזהב לקודש, אע"פ שחליפתו שוה יותר ממנו, "ולא ימיר" הוא שנותן דבר זה עצמו תמורתו, בקר בבקר, עז בעז או כשב בכשב, אבל בהמה על כסף וכיוצא אינו נופל עליו אלא לשון חליפין.

מלבי"ם:

ד"ה לא יחליפנו ולא ימיר: יש הבדל בין חלופין לתמורה. המחליף הוא בבחינת הדבר שהדבר חולף ממקומו ואחר בא תחתיו. כמו (בראשית מ' א') "ויחלף שמלותיו" – שמלה במקום שמלה. וכן (בראשית ל"א) "והחליף את משכרתי", וכן (ישעיהו ט' ט') "וארזים נחליף" בא דבר אחר במקומו; ומשתתף עם "חלף ועבר" מגזרת קל על החלפת המקום.
אבל התמורה היא בבחינת האדם הממיר בלבד, לא בבחינת הדבר. ובא לרוב על נושאים הגיוניים (הושע ד' ז') "כבודם בקלון אמיר" (תהלים ק"ו) "וימירו את כבודם בתבנית שור", שהכבוד לא נעשה בו שינוי, רק הממיר השיג קלון...

תורה תמימה:

...ונראה להוסיף ביאור: בזה שונה לשון חליפין מלשון תמורה, דחליפין הוי שנוי בגוף הדבר שבא אחר במקומו, כמו (בראשית ל"ה) "והחליפו שמלותיכם", ותמורה הוא רק שינוי הרגשי, כמו (תהלים ק"ו) "וימירו את כבודם בתבנית שור..." והענין מובן.

פסוק י'

"וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ"

רנה"ו, ("באור"):

ד"ה והיה הוא ותמורתו וכו': צחות הלשון הוא לפי שהקרבן קדוש קדושת הגוף ואם החליפו או המירו לא עשה כלום, כי אי אפשר שיצא מקדושתו, לא יתכן לומר עליו "יהיה קדש". כי הוא קדוש ועומד, אבל על התמורה שהיתה חולין ועתה נעשית קודש, עליה נכון לומר: "יהיה קדש"... לפי שהתמורה היתה מתחילה חולין אמר "יהיה קדוש" שבעתיד יהיה הכל קודש.

פסוק י"ב

"וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע 
כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה"

ר' יוסף אבן כספי:

משנה כסף ד"ה כערכך הכהן: הכנוי לכהן, כי הוא יתברך יצוה זה לכהן, כמו שאמר (פסוק ח') "והעריך אותו הכהן".
ודע כי השמות מצטרפים אם לפועל אם לפעול, כמו שהתבאר בהגיון. ולכן נאמר על דרך משל סבלות ישראל, כמו שאמר פרעה (שמות ה' ד') "לכו לסבלותיכם". ונאמר (שמות ו' ו') "סבלות מצרים". כי הסבל מצטרף אל המסביל ואל הסובל. והקש על זה בכל מקום. כי בזה יוסרו ספקות רבות נעלמו מאלופי הקדמונים, להעלם מהם מלאכת ההגיון.