"וידבר ה' אל משה בערבות מואב..."

פסוק נ"ב

"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ"

פסוק נ"ג

"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ"

רש"י:  

והורשתם אותה מיושביה ואז "וישבתם בה" – תוכלו להתקיים בה, ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה.

רמב"ן:        

על דעתי זו מצוות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי היא ניתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'; ואילו יעלה על דעתם ללכת לכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתו ולהתיישב שם, ועברו על מצוות ה'. ומה שהפליגו רבותינו במצוות הישיבה בארץ ישראל שאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האישה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצווה זו. כי הכתוב הזה הוא מצוות עשה. ויחזיר המצווה הזו במקומות רבים (דברים א' ח') "בואו ורשו את הארץ".
אבל רש"י פירש "והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה – תוכלו להתקיים בה", ומה שפירשנו הוא העיקר.

רמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות להרמב"ם בסוף מצוות עשה: מצוות שלא מנה אותן הרב (הרמב"ם) ממצוות עשה – כפי דעת הרמב"ן:         

מצווה ד': שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה מיד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אמרו "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם". ופירט אותה להם במצווה הזו כולה בגבולותיה ומצריה; כמו שאמר (דברים א' ז'): "ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים..." שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצווה – אמרו יתעלה בעניין המרגלים (דברים א' כ"א): "עלה רש כאשר דבר ה' לך אל תירא ואל תחת". ואמרו עוד (דברים ט' כ"ג): "ובשלח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם". וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב (דברים ט' כ"ג): "ותמרו את פי ה'... ולא שמעתם בקולו" – הוראה שהוא מצווה – לא ייעוד והבטחה... ואומר אני, כי המצווה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו (כתובות ק"י): "כל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר (שמואל א' כ"ו י"ט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים", וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה חז"ל – הכל הוא מצוות עשה שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצוות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (ראה י"ב כ"ט): מעשה בר' יהודה בן בתירא ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטום (מקום בחו"ל) וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: "וירשת אותם וישבת בארצם" – וחזרו ובאו למקומם, אמרו: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".

פסוק נ"ה

"וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרְרוּ אֶתְכֶם"

רש"י:   

ד"ה לשכים: ליתדות המנקרות עיניכם: תרגומו של יתדות – שיניא.

ד"ה ולצנינים: פותרין בו הפותרים לשון מסוכת קוצים הסובבת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא.

רמב"ן, אחרי הביאו דברי רש"י:

והנה ברור הוא כי "שכים" קוצים חדים, מלשון (ישעיה ה') "הסר מסוכתו והיה לבער"; (הושע ב') "הנני סך את דרכך"; (איוב א') "הלא אתה שכת בעדו"; (משלי כ"ג) "ושמת סכין בלועך" – דבר חד מקוץ או מברזל.
"ולצנינים" גם כן סילון ממאיר מלשון (איוב ה') "ואל מצינים יקחהו"; (משלי כ"ב) "צינים פחים בדרך עקש" שחסרו אות הכפל.
אבל הכוונה "לשכים בעיניכם" – "כי השוחד יעוור פקחים" (שמות כ"ב), "ולפני עיוור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט). ועל דעת רבותינו, יאמר כי ינקרו עיניכם להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו וילמדו אתכם בכל תועבותיהם ולעבוד את אלוהיהם, כמו שאמר (שמות כ"ב): "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם".
ואחר שיהיו "שכים בעיניכם" ויטעו אתכם לשוב מאחרי, יהיו "צנינים בצדיכם", שיכאיבו ויצערו אתכם לשלול ולבוז אתכם.
ואחר כך "וצררו אתכם", שיילחמו בכם ויביאו אתכם במצור, ואני אגְלה אתכם מפניהם גלות שלימה, כי "כאשר דימיתי לעשות להם" על ידיכם, שיגלו כולם מן הארץ, ולא תותירו מהם שם, ולא שמעתם בקולי – כן אעשה לכם, ולא אשאיר מכם בארץ גם אחד.