גר יתום ואלמנה

זה הגיליון המשכו של כי תצא תשי"ב ועיין שם.

פסוק י"ז

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם"

רש"י:

ד"ה לא תטה משפט גר יתום: ועל העשיר כבר הוזהר (דברים ט"ז) "לא תטה משפט" ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר לכך הזהיר ושנה עליו.

ספורנו:

ד"ה לא תטה משפט גר יתום: בעת הריב הזהר באלו שלא יסתתמו טענותם מפני שפלותם, ופתח פיך לאלם (על פי משלי ל"א ח') במקום הראוי.

פסוק י"ז

"וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה"

בבא מציעא קט"ו ע"א:

תנו רבנן: אלמנה - בין שהיא עניה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: עשירה ממשכנין אותה, עניה אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה (להחזיר לה העבוט, שנאמר: (כ"ד י"ב): "ואם עני הוא לא תשכב בעבוטו") ואתה משיאה שם רע בשכנותיה.

רש"י:

שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית.

ומוסבר שם בגמרא דר' יהודה "לא דריש טעמא דקרא", ולדעת ר' שמעון "דרשינן טעמא דקרא".

ועיין לזה מה שאמרו בתוספות גטין מ"ט:

לא פליגי (האומר "דרשינן טעמא דקרא" והאומר "לא דרשינן טעמא דקרא") אלא היכא דאיכא נפקותא (= שיש הבדל לדינא) כגון גבי חובל בגד אלמנה.

וכן עיין גם תוספות סוטה י"ד ע"א:

ולא שייך למימר "דדריש טעמא דקרא" אלא היכא דנפקא לן מינה מידי (= שמרבה לנו הטעם איזה חידוש שזולתו – זולת הטעם – לא ידענוהו.) וקרא סתמא כתיב וכולל הכל, ואנו דורשין טעמו ואומרים: זהו הטעם של הפסוק, הואיל וטעמו בשביל כך איכא דוקא, כגון "לא תחבול בגד אלמנה" משמע בין עניה בין עשירה, וקאמר ר' שמעון: טעמא דקרא, שאם אתה ממשכן אותה אתה משיא לה שם רע בשכנותיה, מתוך שאתה משיב לה העבוט, ונאמר: עניה דוקא אין ממשכנין אותה.

פסוקים י"ט-כ"ב

"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה"

ר' שמשון רפאל הירש, (לויקרא י"ט ט') (תרגום מגרמנית: מ"ל):

החוקים האלה, אין תכליתם הספקת הצרכים החומריים באופן ישיר לעניי העם. הן גם העני בעצמו מחויב לעזוב לעניים לקט שכחה ופאה ועוללות של שדהו וכרמו. ברור שחוקים אלה מטרתם להזהיר כל אזרח בישראל תיכף בשעת הקציר והבציר, בשעת כנוס מתנות הטבע ופרי עמל כפיו, בשעה שהוא עלול להוציא מפיו את המילים הגאוותניות הרות סכנות חמורות, המילים: "קנייני שלי", ולהזכיר לו כי עליו לקיים בפועל את ההודעה שה"שלי" הזה כולל בתוכו חיוב המוטל על כל אחד ואחד לדאוג להספקת צרכיהם של הנצרכים, וכי השדה והכרם לא נתנו יבולם ופרים לו לבדו – וכי ביגיע כפיו אין עליו לעמול רק לטובת עצמו, וכי בארץ שהיא קודש לה' אין הדאגה "לעני ולגר" תוצאה של רגש החמלה המפותח פחות או יותר, או של רגש הפחד מפני סכנת ההתקוממות של מיואשים ומתמרמרים מבין העניים, סכנה המאיימת על קנייניהם של בעלי הרכוש, שדאגה זו אינה מופקדת בידי רחמנים או פיקחים, כי אם שהיא הופכת לזכות הניתנת מאת ה' למעוטי יכולת ושהיא חיוב שנתחייבו בה בעלי יכולת.

רש"ר הירש, דברים כ"ד י"ט:

"מתנות העניים" עומדות כניגוד, כמחאה, נגד מושג ה"שלי". ואם מזכירים לך פאה ועוללות את חובתך לבלתי ראות שדך וכרמך כולו כשלך ורק כשלך, וכן לבלתי השתמש בכל מה שהצמיח לך הטבע בברכת ה' לטובתך אתה בלבד, ואם מזכירים לך פרט ולקט שאין עליך לנצל עמל כפיך לטובתך אתה עד גמירא... הנה מוסיפה התורה מצוות שכחה, ללמדך שאף מחשבותיך הקשורות בעמל לקניינך, אין עליהן להיות מופנות רק לטובתך אתה, ומה שנעלם פעם בשעת קציר ממחשבותיך, יהא חלקם של עניים.

פסוק י"ט

"וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ"

ראב"ע:

ד"ה למען יברכך: כי נתת משלך במחשבה, וה' יתן לך משלו באמת.