הנדבות למשכן

פסוק כ"ב

"כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ..."

ירושלמי שקלים פרק א' הלכה א':

ר' יהודה בן פזי בשם רבי: הן נקרא ולא נבעת?          

(פירוש קרבן העקדה: האיך אפשר לקרוא פסוקים אלה בלא בעיתה ורעדה?)

לטובה (שמות ל"ה כ"ב) "כל נדיב לב הביאו"
לרעה (שמות ל"ב ב') "ויתפרקו כל העם"

מדרש אגדה תרומה כ"ו:

ועשית יריעות עזים. זה שאמר הכתוב (שיר השירים א')
"שחורה אני ונאוה" ואפשר לשחור שיהיה נאוה? משל למה הדבר דומה? לתינוקת שסרחה בבית אביה והיה אביה מלך, אמר אביה: "הוציאוה והניחו אותה שתהא לוקטת שבלים אחר הקוצרים". כן עשו, השחירה הנערה פניה מצד השמש. אחר כך בדק אביה הדברים ולא מצא שסרחה, כי אם אחת מן השפחות, מיד נתרצה לה והביאה למקומה, יותר ממה שהייתה מקודם. באו נשי השרים ובנותיהן לבקר את בת המלך, ראוה שהיא שחורה, היו מלעיגים עליה. מיד אמרה להם: "מה אתם מעיינים בי? מעט שמנים – ומעט מרחצאות – ואתלבן, אבל אתם שאתם שחורים, כל שמנים שבעולם וכל מרחצאות לא ילבינו אתכם".
כך ישראל: כשעשו את העגל אמרו אומות העולם להם: "שחורים! מה עשיתם?"
אמרה כנסת ישראל: אם אני שחורה במעשי – נאה אני במעשי!
שחורה אני במצרים שנאמר (יחזקאל כ' ז') "איש שקוצי עיניו השליכו".
ובגלולי מצרים אל תטמאו... ואת גלולי מצרים לא עזבו..."
ונאוה אני במצרים בדם פסח ובדם מילה, שנאמר (יחזקאל ט"ז) "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך: בדמיך חיי, ואמר לך: בדמיך חיי".
שחורה אני בים, שנאמר (תהילים ק"ו) "וימרו על ים בים סוף"
ונאוה אני בים, שנאמר (שמות ט"ו) "זה אלי ואנוהו".
שחורה אני בחורב, שנאמר (דברים ט') "ובחורב הקצפתם את ה'"
ונאוה אני בחורב, שאמרתי (שמות כ"ד) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".
שחורה אני בזהב שנתתי לעגל שנאמר "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב"
ונאוה אני בזהב שנתתי למשכן העדות, שנאמר (שמות ל"ה כ"ב) "כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב".
כך ישראל – מבזין אותם אומות העולם ואינם יודעים שהם מלאים מצוות כרימון, ומקרא ומשנה הלכות ואגדות ומדרש.

פרק ל"ה פסוק כ"א  

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ
וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה'"

הרמב"ן:

ד"ה ויבואו כל איש: על החכמים העושים במלאכה; ואמר כך כי לא מצינו על המתנדבים "נשיאות לב" אבל יזכיר בהם "נדיבות".
וטעם "אשר נשאו לבו" לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד או ממי שיאמן בהם ידיו כלל. אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן ויגבה לבו בדרכי ה' (הערה: מליצה היא לקוחה מדברי הימים ב' י"ז ו' ועיין שם) לבוא לפני משה לאמר לו: "אני אעשה כל אשר אדוני דובר". וכבר הזכרתי זה בסדר אחר. (כוונתו לדבריו בפרשת כי תשא ל"א ב' ד"ה ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי). והנה אמר שבאו לפני משה כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו תרומה. והנה משה אמר לכולם, כי קרא ה' בשם בצלאל ואהליאב, ואחרי כן קרא להם משה ואל כל חכם לב שיבואו לפניו ונתן להם הנדבה.

(והשווה דברי הרמב"ן ל"א ב' ד"ה ראה קראתי).

הכתב והקבלה:

ד"ה נשאו לבו: יש שני מיני נדיבים: יש מתנדב רק מצד נפשו, כי טבע גשמיותו מתנגדת בו לחוס על ממונו, אמנם מצד נפשו כבש טבע יצרו להתנדב; ויש מתנדב בנפשו וגופו, כי אין טבע גשמיותו מתנגדת אליו. זה האחרון נקרא "נשאו לבו", כי גם לב גשמיותו מתרצה לנדבת נפשו, והראשון נקרא "נדבת רוחו", כי רק מצד רוח נשמתו התנדב.

------------------------------------------------------------------------------------

הערה לדברי הרמב"ן הנ"ל:

בחומשים שלנו נפלו שתי טעויות דפוס ויש לתקנם. בתחילת דבריו במקום "על החכמה העושים" יש לגרוס "על החכמים" ואחר כך במקום "הזכרתי בספר אחר" צריך להיות "בסדר אחר".

[על פי ספר כור הזהב].

פסוק כ"ט

"כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'"

אברבנאל:

שכולם עשו הנדבה ההיא לשמה לעבוד ה' ולקיים מצוותיו. לא לתכלית יוהרה וגסות הרוח כי "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא" את הנדבה "לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות" בלי ספק הביאו "נדבה לה'", כלומר לשם ה' ולא לתכלית אחרת.

מלבי"ם:

כל הנדבות אלה לא היו עקרים אצל ה' כי לבבות דורש ה'. ואם נמצאו בין ישראל עניים שלא התנדבו כלום, רק שנדב לבם אותם בלבד ומחשבתם נדבה וחשבו שאם יהיה לאל ידם יביאו ממונם את המשכן כולו וכל כליו וזהו שכתב, שחשבו בנדבת לבם להביא "לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות" היינו שיבנו כל המשכן; את האיש והאשה האלה הביאו בני ישראל נדבה לה'. האיש הזה והאשה הזאת היו עקר הנדבה שנתקבלה אצל ה', כאלו ישראל מביאים אליו, באשר זכרו שימצאו ביניהם צדיקים כאלה.