בריחת יעקב מעשו

השוה:

פרק כ"ז פסוק מ"ג

"וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה"

פרק כ"ח פסוק ב'

"קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ"

אברבנאל, מקשה:

אם רבקה ציוותה: "קום ברח לך אל לבן אחי", למה שינה יצחק: "קום לך... ביתה בתואל אבי אמך", ובפועל נאמר (כ"ח ה'): "וילך פדנה ארם אל לבן" כדברי אמו?

פרק כ"ז פסוק מ"ג

"בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה"

ר' ווה"ה, (וולף היידנהיים) "מפורש":

... ונופל לשון "נוס" על סור אדם מן המקום מפני היזק הווה או מפני רודף, ובזה "נוס" נבדל מ"ברח", ש"בריחה" נופלת על סור האדם מאיזה מקום ואין רודף, וזה מדאגת היזק עתיד.

פרק כ"ז פסוק מ"ד

"עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ"

פרק כ"ז פסוק מ"ה

"עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ"

רווה"ה:

... ולפי שיתחמם האדם בעת כעסו, נקרא הכעס – "חימה", ולכן תרגם יונתן "חימה" – ריתחא, ומילת "אף" – רוגזא. וכן תרגם האשכנזי (רמבמ"ן) "חימה" – היטצע; "אף" – צארן. וחמימות הכעס לא תתיחס אל איש, כי אם אל הכועס בלבד, והחמימות תוליד הרוגז על הנכעס, כי טרם התעכסו תולד בלבו החמימות על הדבר ההוא ולא יוכר אז עדיין על מי יכעס. ומן החמימות יולד הרוגז על הנכעס ואז יוכר לפעמים מי הוא הנכעס.

ועיין גיליון תולדות תש"ו שאלה ה'.

פרק כ"ח פסוק ט'

"וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל"

בבא קמא צ"ב:

אמר לו רבא לרבה בר מרי: מנא הא מלתא דאמרי אינשי (= מניין פתגם זה ששגור בפי הבריות): "מטייל ואזיל דקלא בישא (= דקל רע) גבי קינא שרכי (= אילן סרק. רש"י: כלומר: דרך דקל רע (שאינו עושה פרי) לגדול בצד אילן סרק). אמר לו: דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים ותנן במתניתין ותנינא בברייתא.
כתוב בתורה: "וילך עשו אל ישמעאל".
ושנוי בנביאים דכתיב (שופטים י"א): "ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים".
ומשולש בכתובים: "כל עוף למינו ישכון, ובן אדם לדומה לו" (והוא פסוק בבן סירה!).
תנן במתניתין: "כל המחובר לטמא - טמא; כל המחובר לטהור - טהור".
ותנינא בברייתא: "ר"א אומר: לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא בן מינו".

להבנת המאמר האחרון ראה בראשית רבה ס"ה:

בימי ר' חייא הגדול עלה זרזיר אחד לארץ ישראל. באו והביאוהו אצלו. אמרו לו: מהו שנאכלנו? אמר להם: לכו ותנוהו על הגג וכל עוף שישכון אצלו ממינו הוא. הלכו ונתנוהו על הגג. בא עורב ושכן אצלו. אמר: טמא הוא, שהוא ממינו, שנאמר (ויקרא י"א ט"ז): "את כל עורב למינו".