התוכחה
ויקרא פרק כו, פסוקים יד - מו
לשאלת מבנה הפרק עיין גיליון בחקותי תש"ז שאלה א'.
| א. | השפעת פרקנו על יחזקאל |
דברי התוכחה האלה השפיעו בהרבה על לשון הנביאים ועל אופי תוכחותיהם. הבא ראיות להשפעה חזקה זו של הפרק על הנביא יחזקאל בפרקים ד', ה', ו'. |
| ב. | "שבע על חטאתיכם" |
"וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם"
רש"י:
ד"ה שבע על חטאתיכם: שבע פורעניות על שבע העברות האמורות למעלה.
ד"ה שבע: בעבור היותו חשבון שלם נאמר על לשון רבים, וכן "כי שבע יפול צדיק וקם", "עד עקרה ילדה שבעה", ואין על חטאתכם להוסיף שבעה, רק ויספתי פעם אחרת כמו "קול גדול ולא יסף".
ועיין גם רשב"ם:
ד"ה שבע על חטאתיכם: כלומר הרבה מכות על חטאתיכם. כמו "שבע יפול צדיק וקם", "ואור החמה יהיה שבעתים", "והחזיקו שבע נשים".
1. |
לאיזה פסוק בפרקנו מוסבים דברי רש"י "שבע עברות האמורות למעלה"? |
2. |
מה בין רש"י לראב"ע בפירוש המלה "שבע"? |
השוה:
רש"י: ד"ה באדם ובבהמה: ואם תאמר מאין היו להם הבהמות, והלא כבר נאמר (פסוק ו') וימת כל מקנה מצרים, אלא לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד, שנאמר (פסוק ג') במקנך אשר בשדה והירא את דבר ה' הניס את מקנהו אל הבתים. וכן שנויה במכילתא אצל (י"ד ז') ויקח שש מאות רכב בחור. |
ראב"ע: שמות ט' ו': ד"ה וימת כל מקנה מצרים: רובו. כי הנה כתוב, שלח העז את מקנך (שמות ט' י"ט) וככה תמצא בברד את כל עשב השדה (שמות ט' כ"ה), והעד, מכת הארבה, ואכל את יתר הפליטה (שמות י' ה'). |
ד"ה אשר נאכל במצרים חנם: אם תאמר שמצרים נותנים להם דגים חינם, והלא כבר נאמר (שמות ה' י"ח) ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חינם, דגים היו נותנין להם חינם? ומהו אומר חינם - חינם מן המצות. |
במדבר י"א, ה': ד"ה חנם: בזול, כאילו היא חינם.
|
ד"ה זה עשר פעמים: שנים בים שנים במן ושנים בשליו וכו', כדאיתא במס' ערכין (ט"ו א'). |
במדבר י"ד כ"ב: ד"ה זה עשר פעמים: הטעם, רבים. והזכיר עשר, בעבור היותו סך חשבון, כי הוא סוף האחדים, וראש העשרות, שהם במחברת השנית. |
ד"ה חמשה מאה ומאה מכם רבבה: וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה. |
ויקרא כ"ו ז': ד"ה ואין מחריד: ...והתימה כי מתי מעט ירדפו מתי רב מהאויבים. וכבר הודעתיך בספר מאזנים, כי עשרה ומאה ואלף ורבבה שהיא עשרת אלפים סך חשבון. ומנהג המרבה לומר אחד לעשר. כמו כי עתה כמונו עשרה אלפים (שמואל ב' י"ח ג'). ופה הוסיף, כי המאה ירדפום חמשה. והנה כפל מנהג המרבה, וכל אחד מהמאה ירדוף מאה… |
ועיין עוד דוגמאות גיליון כי תשא תש"ד שאלה א'.
3. |
מה ההבדל בשיטה הפרשנית בין רש"י לראב"ע על פי כל הדוגמאות הנ"ל? |
4. |
מה יש לומר לזכותה של כל אחת מן השיטות הנ"ל? |
| ג. | "ואבדתם בגויים" |
"וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם"
ספרא:
"ואבדתם בגויים" ר' עקיבא אומר: אלה עשרת השבטים שגלו למדי, אחרים אומרים אין "אבדן" אלא גולה.
רש"י:
ד"ה ואבדתם בגוים: כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה.
1. |
מה קשה להם בפסוקנו? |
2. |
מה ההבדל העקרוני בין שני פירושי הספרא? |
| 3. |
למה לא קיבל רש"י אף אחד מהם והלך לו בדרך שלישית? |
4. |
הבא ראיה מלשון פסוק התנ"ך לדעת ה"יש אומרים" שאין "אבדן" אלא גולה. |
| ד. | לצירוף הפסוקים "והתודו", "והבאתי" |
"וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם ..."
פסוק מ"א
"אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם"
לצירוף שני פסוקים אלה מקשה אברבנאל:
עם היותו מהראוי שבעבור שיהיה ישראל "מודה ועוזב ירוחם" (משלי כ"ח י"ג) הנה אמר על הוידוי ההוא "אף אני אלך עמכם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם" והכביד ענשם ורעתם אחרי הוידוי יותר ממה שהיה לפני הוידוי. ולמה לא יקל עולם אחר התוודותם?
ענה לקושיתו בעזרת הרמב"ן, פסוק מ"א: ד"ה או אז יכנע לבבם הערל: ... והנה אחר "והתודו את עונם" (בפסוק מ') היה ראוי שיאמר "וזכרתי את בריתי יעקוב" (פסוק מ"ב), כי מה טעם "והבאתי אותם בארץ אויביהם" עכשיו במקום הזה, ואין עתה הזמן שיגלה אותם ויביאם בארץ אויביהם. ופירש רבי אברהם, אף אני כן עשיתי עמהם ויסרתים להביאם בארץ אויביהם להכניע לבבם הערל. והזכיר זה בכאן, כי התוודו את עוונם בעבור שאני המסבב להם, כי גם בשעת קלקלתם נתכוונתי בהם שיעשו תשובה ויתוודו. ועיין גם- "הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם אִם יִשְׁמֹר לָנֶצַח הִנֵּה דִבַּרְתְּ וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל" ירמיהו ג' י': "וְגַם בְּכָל זֹאת לֹא שָׁבָה אֵלַי בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה בְּכָל לִבָּהּ כִּי אִם בְּשֶׁקֶר נְאֻם ה'" |
| ה. | "והבאתי אותם" - שאלות ברש"י |
"וְהֵבֵאתִי אֹתָם"
רש"י:
ד"ה והבאתי אותם: אני בעצמי אביאם, זו מידה טובה לישראל, שלא יהיו אומרים, הואיל וגלינו בין האומות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחם, אלא מעמיד אני את נביאי ומחזירן לתחת כנפי, שנאמר (יחזקאל כ' ל"ב-ל"ג) והעולה על רוחכם היה לא תהיה וגו' חי אני וגו' אם לא ביד חזקה וגו'.
ועיין יחזקאל פרק כ' פסוק ל"ב:
"וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן"
פסוק ל"ג:
"חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם"
לדברי רש"י אלה מקשה הרא"ם:
ולא ידעתי למה לא יפרשו הרב כמשמעו, שיביאם בארץ אויביהם כמו (דברים כ"ח ל"ו) "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא יעדת אתה ואבותיך"?
ומתרץ הגור-אריה, את קושייתו:
דלא הוי לו למכתב לשון הבאה, כי המביא מטפל עם אותו שמביא. וכיון שהגלות הוא עזיבה, לא הוי ליה למכתב לשון הבאה, דמשמע שהוא מטפל ומתעסק עמהם.
| 1. |
במה נוטה רש"י ממשמעות הכתוב? |
| 2. |
מה הניעו לנטות ממשמעות הכתוב לדעת הגור-אריה? |
| 3. |
התוכל לתרץ קושיית הרא"ם תירוץ נוסף על תירוץ הגור-אריה, אף הוא מלשון הכתוב? |
