המפקד השלישי

פסוק א'

"וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

ילקוט שמעוני תשע"ג:

זה שאמר הכתוב (תהלים צ"ד): "אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני". בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם אמרו "מה ראו להתקרב מכל האומות?".
סתם פיהן הקב"ה, אמר להן הביאו לי יוחסין שלכם. "הבו לה' משפחות עמים..." (תהלים צ"ו); כשם שבני מביאין שנאמר (במדבר א') "ויתילדו על משפחותם",
לכך מנאם בראש הספר אחר המצות. "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כ"ז ל"ד).
ואחר כך (במדבר א' א'): וידבר ה' אל משה במדבר סיני... שאו את ראש כל עדת בני ישראל" - שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שלהם "גן נעול אחותי כלה... אחת היא יונתי" (שיר השירים ג').
שמעו האומות - אף הן התחילו מקלסין להם... אלא כשבאו לשיטים "ויחל העם לזנות" (במדבר כ"ה א') שמחו האומות ואמרו: "אותה העטרה שהיתה בידן כבר היא בטלה, אותו שבח שהיו משתבחין הרי בטל. שוים הן לנו" כשבאו לידי נפילה זקפן המקום, שנאמר: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני", - נגף המקום את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן.

פסוק ג'

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר"

רש"י:

ד"ה ידבר משה ואלעזר הכהן אותם: דברו עמם על זאת, שציוהו המקום למנותם.

ראב"ע:

ד"ה אותם: כמו "דברו לשלום" (בראשית ל"ז, ד').

הכתב והקבלה:

העביר אותם לפניו זה אחר זה שיאמרו ויגידו כל פרטיהם אשר הם בני עשרים (לי עס זי פארפיהרען אנצודי טען פאן צואנציג יאהר), מן (תהלים מ"ו) "ידבר עמים תחתינו" שפירושו ענין הנהגה, (ישעיה ה' י"ז) "ורעו כבשים כדברם" – כמנהגם, ושם "דבורה" לשרץ העוף (ביענע) גם כן על שם הנהגה, והיא המולכת והמנהגת כל עדת הדבורים והכל נמשכים אחריה.

פסוק ג'

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם... לֵאמֹר"

רש"י:

ד"ה לאמור: אמר להם: "צריכים אתם להמנות".

פסוק ד'

"מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

רש"י:

מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה': שיהא מניינם מבן עשרים שנה ומעלה, שנאמר (שמות ל י"ד) כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה"...

ר' אליהו מזרחי, מקשה:

למה הוצרך לפרש מאמר "כאשר צוה ה'" שהוא מוסב על האמור בפרשת כי תשא, ולא על האמור כאן "מבן עשרים שנה ומעלה"

פסוק ס"ב

"וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף... כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

רש"י:

ד"ה כי לא התפקדו בתוך בני ישראל: להיות נמנים בני עשרים שנה. מה טעם?

ד"ה כי לא ניתן להם נחלה: והנמנים בני עשרים היו בני נחלה, שנאמר (פסוק נ"ד) "איש לפי פקודיו יותן נחלתו".

ד"ה אך את מטה לוי לא תפקד: כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו.

דבר אחר: צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר: "אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל".

ומקשה הרא"ם:

כאן נתן הכתוב טעם על שלא התפקדו בתוך בני ישראל ואינו לא מהטעם הראשון שאמרו חז"ל בכתוב "אך את מטה לוי לא תפקד בתוך בני ישראל" ולא מהטעם השני, ומה להם לחז"ל לתת טעם אחר חוץ מן הטעם שכתבה התורה בפירוש?

פסוק ס"ב

"וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה..."

ראב"ע:

ד"ה ויהיו פקודיהם: פקודי הלויים. במספר הזה נוספו שבע מאות. והתימה, כי לא נוסף בהם רק שבע מאות, והנה ישראל שמתו מי שהיה בן עשרים שנה ומעלה היה מספרם בפעם האחרונה קרוב מהמספר הראשון, כי הלויים לא נכנסו עם פקודי ישראל, והעד אלעזר הכהן.

פסוק ס"ד

"וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי"

פסוק ס"ה

"... וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן"