גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
הסברים ותשובות
חזרה לגיליון
הרחבות והכוונה לשימוש נכון בגיליון
אין גיליונות נוספים בנושא זה
תנ"ך ברשת - עיון בפסוקי הפרשה
פרשת שופטים
שנת תשכ"א

הסגת גבול

דברים פרק יט, פסוקים יא - יד

גליוננו הוא בחלקו הראשון המשכו של גיליון שופטים תש"ך, שעסק ברוצח בשגגה וברוצח במזיד.

לדברי הספרי שבראש גליוננו נביא בזה את דברי המלבי"ם, המעמידנו על הקושי שבפסוק:

הנה לעניין הורג במזיד אין הבדל אם הרגו מחמת שנאה או מחמת שרוצה לשלול ממונו וכדומה; ועל כן אמרו, שבא ללמד תוכחת מוסר, איך עבירה גוררת עבירה, שעל ידי שעבר על "ואהבת לרעך כמוך" ועל "לא תשנא את אחיך" ילך מדחי אל דחי עד שיארוב לו וקם עליו והכהו נפש.

הקושי הוא כאן איפוא שהפסוק אינו פותח במקרה עצמו (כפי סגנון הניסוח הקאסואיסטי = "כי יקרה מקרה פלוני [casus] יהיה הדין כך"), אלא מקדים למקרה גם את הסיבות הפסיכולוגיות שגרמו למקרה, דהיינו שאינו פותח במילים: "וכי יקום איש על רעהו והכהו נפש ומת...", אלא מסביר את המצב הנפשי שגרם למעשה.

והשווה לזה דברי ספרי קנב בפרשת כי תצא:

"כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט" (כה, א). אין שלום יוצא מתוך מריבה, וכן הוא אומר (בראשית יג, ז): "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט". מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק ההוא? הווי אומר: זו מריבה, אף כאן: מי גרם לזה ללקות? הווי אומר זו מריבה.

וכן הובא ברש"י שם. ואף זה נדרש לפי אותה דרך שהראנו לעיל, וכן פירשו בעל "באר יצחק":

לא אמר הכתוב: "כי יגשו אנשים אל המשפט", אבל האריך לומר: "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט".

אפשר כמובן גם לראות במילים אלה: "וכי יהיה איש שונא לרעהו", רק פתיחה המנגדת את הפסקה הבאה, את דינו של המזיד, לפסקה הקודמת, העוסקת ברוצח בשוגג, ואשר נאמר בה במפורש (י"ט, ו'):

"כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם"

אולם האברבנאל מיישב קושיה אחרת. לא את המילים המקדימות את ה-casus רוצה הוא ליישב (בדבריו המובאים בגיליון), אלא את הכפל שבתוך ה-casus, "וארב לו" – "וקם עליו". והוא מיישב את שני הפעלים לא כנרדפים, אף לא כשתי פעולות של זו לאחר זו, אלא כאלטרנטיביות: או "ארב לו" והרגו, או "קם עליו" (ספונטנית) והרגו, והוי"ו של "וקם" לדעתו פירושה "או", דוגמת שמות כ"א, ט"ו:

"וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ"

רש"י:

"או זה או זה".

 ועיין גם שמות י"ב, ה':

"מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים"

 רש"י:

"או מזה או מזה, שאף עז קרוי שה".

לשאלה א 3. כאן מתעוררת שאלה תחבירית קשה בלשון המקרא. היכן מסתיים משפט התנאי ופותח המשפט הראשי – הדין? האם "ונס" פירושו ובמקרה שינוס... (אז) "ושלחו זקני עירו", או האם "ונס" הוא פתיחת תשובת התנאי, ופירושו... "והכהו נפש" – חובה עליו לנוס. והיא מחלוקת בין ר' יוסי בר' יהודה ורבנו הקדוש בספרי פד (ובגמרא מכות י, ע"ב).

"ונס אל אחת הערים". מכאן היה ר' יוסי בר' יהודה אומר: ההורג את הנפש בין בשוגג, בין במזיד הכל מקדימין לערי המקלט ובית דין שולחין ומביאים אותם משם. מי שנתחייב מיתה – הרגוהו, שנאמר (יט, יב): "ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם"; מי שלא נתחייב מיתה – פטרוהו, שנאמר (במדבר לה, כה): "והצילו העדה את הרוצח"; מי שנתחייב גלות – מחזירין אותו למקומו, שנאמר (שם): "והשיבו אותו העדה".
רבי אומר: רוצח מעצמו גולה לערי המקלט, כסבור שקלטן, כשם שקולט שוגג כך קולט מזיד.

הביאור הולך כאן בדרך רבי ורואה בכל פסוק י"א משפטי תנאי מחוברים ורק בפסוק י"ב באה תשובת התנאי.
חלקו השני של גליוננו עוסק במושג הסגת גבול, אשר התרחב בתורה שבעל פה, והשתרע על פני הרבה שטחים (יעויין באנציקלופדיה התלמודית כרך ט ערך "הסגת גבול"), כפי שאנו רואים בגליוננו במקצת מדברי הספרי ובקטע שהבאנו מתוך ספר החסידים.

ואלה דברי בעל "תורה תמימה":

והנה שם הסגת גבול שבתורה תפסו חז"ל לכל דבר שאדם מחסר לחבירו, כגון היורד לאומנות חבירו או למחייתו ומהפך בעסק אחד ובא חבירו ותפסו, וחידוש, שכל כך מזלזלים בני אדם בכך!! וחז"ל השוו קיפוח פרנסה לקיפוח הנפש.

והרי איסור זה שומעים אנו פעמיים בספר משלי בפסוקים כ"ב, כ"ח וכ"ג, י'! רש"י תפש את הסגת הגבול כאן כעניינו של הפרט המסיג גבול שדה של חבירו, ולא כשינוי גבולות השבטים, בגלל מילת "רעך"; דאילו בגבולות נחלות השבטים דיבר, היה לו לומר: "לא תסיג גבולות אשר גבלו ראשונים"; ואילו הרמב"ן מפרש דווקא לפי פירושו השני של ספרי, שהמדובר דווקא בגבולות נחלות השבטים, מפני שנאמר: "אשר גבלו ראשונים", ואם הכוונה לשדה חבירו, למה אמר שהוא גבול אשר גבלו ראשונים, הן יתכן ששכנו קנה (עד היובל) חלקה נוספת והרחיב גבולו, ואף גבול חדש זה אסור להסיגו. ורק בפירושו השני ("ועל דעת רבותינו") הוא מיישב גם קושיה זו אליבא דמי שמפרשו כגבול פרטי.

הבטוי "וזו מצוה מבוארת" באה תדירות בדברי הרמב"ן לדברים, וכוונתו: מצווה שכבר נזכרה באחד החומשים הקודמים וחזרה ונשנתה במשנה תורה. והיפוכה: "זו מצוה מחודשת", היינו מצווה שנצטוו עליה בחומשנו בפעם הראשונה. ועיין ברמב"ן לפסוקים כ"ב, א': "לא תראה את שור אחיך" ; כ"ב, ו': "כי יקרא קן צפור"; כ"ב, ח': "ועשית מעקה לגגך" .

לשאלה ב (5) ייעזר הלומד בדברי בעל "גור אריה" בפרשת עקב י"א, י"ח על רש"י ד"ה "ושמתם את דברי אלה", שהובאו בגיליון עקב תשי"א.