שלמים

בשני מיני שלמים עוסק גיליוננו: בקורבן תודה (ז' י"ב-ט"ו) ובנדרים ונדבות (ט"ז-כ'), אשר על כן גם פותח כל קטע במילת "אם", שבו פותח תמיד סעיף משנה. ועיין גיליון ויקרא תש"ו שאלה ב.

והנה ראוי לבאר תחילה את המושג "שלמים" אשר גם קורבן התודה, גם נדרים ונדבות, מינים שונים של שלמים הם. ונציג כאן בזה שני ניסיונות להגדיר את זבח השלמים ומשמעותו:

באור (ר' נפתלי הירץ ויזל), (אחרי הביאו דעות רשב"ם ורמב"ן):

והעיקר כדעת רבותינו ז"ל שעשאוהו לשון שלום, ואם כי בריבוי יאמר "שלומים" שם זה (רוצה לומר "שלמים") לייחד בו הקורבן וזה דרך הלשון להרבות השמות כדי לייחד הדברים ועניינו כמו שלום ושלומים, כי "שלום" בלשון הקודש הוא הצלחה כמו (בראשית מ"ג) "השלום אביכם הזקן" וכן (בראשית ל"ז) "ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן", כי הצרה נלחמת בנפש, וכשהנפש שוקטת מכל מלחמה צרה ורעה היא בשלום. וקורבן שלמים הוא מרובה שמחה, פעמים על ברכת ה' בכל אשר לו או שהגיעו טובה גדולה וזובח שלמי שמחה להודות לה' כי גמל עליו. ועל ידי שמודה לאלוקיו ומכיר טובו, מושך על עצמו חסד עליון ויהיה כל אשר לו שלום; לא כאותם שוכחי אלוה האומרים "כוחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה" (דברים ח' י"ז) או כאומרים "מקרה הוא היה לנו" (שמואל א' ו' ט'), כי יהיו כים נגרש אין שלום יאמר ה' לרשעים.

ר' דוד הופמן:

אולם יותר מכל מתקבלת הדעה כי שלמים נגזרת מן שלום או שלם. זה היה מציין את מצבו של המקריב שהוא נמצא או במצב שלם לגמרי ומכיר שהוא השיג את זה רק על ידי דבקותו בה' ונותן מבע להכרתו זו על ידי שלמים, או שהוא מבקש להשיג מצב של שלמות וישע, מכיוון שנמצא במצב של יאוש ושואף שיהיה ה' בעזרו ויקיים אותו שלם, הוא מביע בשלמים שלו, כי הוא מבקש את שלומו רק בדבקות עם ה'.

שאלה א ניתנה כדי להכריח את הלומד לסקור את שתי הפרשיות הראשונות של ספרנו ולבדוק את מבניהן. יש לשים לב לשני הפסוקים הפותחים את שתי פרשיותנו:

ויקרא   

פרק א' פסוק ב':

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם"

צו        

פרק ו' פסוק ב':

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר"

ומעתה פתוחה הדרך לפתרון שאלה א.

שאלה ב עוסקת בהוראתה של המילה "תודה". יש לעיין גם בפסוקים הבאים בתהלים:

פרק נ' פסוק י"ד:

"זְבַח לֵא-לֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ"

פרק נ' פסוק כ"ג:

"זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱ-לֹהִים"

פרק נ"א פסוק י"ט:

"זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה"

פרק נ"ו פסוק י"ג:

"עָלַי אֱ-לֹהִים נְדָרֶיך אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ"

ובייחוד פרק כ"ו פסוק ז':

"לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ"

קשה מאוד לקבוע האם מדובר בכל אחד מן המקומות ב"תודה" המובאת כקורבן בעבודת המקדש, - ב"תודה" שהיא בלב.

שאלה ה עוסקת בטעם מצוות האכילה "חוץ לזמנו". עיין לזה גם גיליון צו תש"ג.

בעל העמק דבר הנוטה גם הוא לטעם של רנה"ו ("ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל השלמים, כדי שיהיה מרבה רעים לסעודה אחת").

ובפירושו העמק דבר, הוא מוסיף את הדברים הבאים:

והיינו דכתוב בהלל: "לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא, נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים" ויש להבין המאמר שישלם נדרו נגד כל עמו – ומה זה שבח? (=מהי מעלת הדבר?) והרי ה' דורש מן האדם שיהיה הצנע לכת עם אלוקיו?! ועוד קשה מה שמסיים "בתוככי – ירושלים", והרי "בחצרות בית ד'" הוא בירושלים, ואחר שהחל במקומות הגבוהים (=בית המקדש) היאך סיים בכלל ירושלים? אלא תרי מילי קאמר: "לך אזבח זבח תודה" הוא הקורבן, ו"בשם ה' אקרא" הוא קול תודה על הנס. וביאר על הבאת הקורבן "נדרי לה' אשלם", ועל ההודיה בשם ה' אמר "נגדה נא לכל עמו בציבור עם שיאכלו עמו את התודה, יספר עוז ההשגחה עליו לטובה.