משה ויהושע

על כל הפרשה הזו, ובייחוד על תחילתה חופפת אווירה של עצבות הפרידה. דברי משה הן לישראל הן ליהושע הינם דברי נחמה ועידוד (ועיין דברי הרמב"ן בד"ה ויאמר אלהם: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום).

על ההבדלים בין דברי משה לישראל לבין דבריו ליהושע, הבדלים קטנים ודקים, עמדו רק פרשנים מאוחרים.

[גם במקרים דומים בתורה, כגון בהבדלים הדקים שבין דברי שכם לבני יעקב ובין דבריו לאנשי עירו (ועיין גיליון וישלח תש"ח) או בדברי אשת פוטיפר לאנשי ביתה ובין דבריה לבעלה (עיין גיליון וישב תשי"ז) או בין דברי משה למלך אדום ובין דבריו לסיחון (עיין גיליון חוקת תש"ד) וכד' עומדים חז"ל ובעקבותם רש"י רק במקרים מעטים ומעירים אותנו רק על שינוי אחד בלבד ואילו החל מבעל העקדה והאברבנאל והלאה התחילו והרבו המאוחרים לתת דעתם על כל אחד מן השינויים, הן בתוספת, הן בהשמטות, הן בשינוי הסדר וכד'. בזמננו עוסקים בשינויים אלה בנו יעקב בפירושיו לבראשית ושמות, קאסוטו, וייס בספרו "מקרא כדמותו" ובמאמריו.]

לדוגמא אביא בזה מדברי בעל אור החיים, העומד על אחד ההבדלים (עיין בשורות האחרונות של הטבלה):

ד"ה וה' הוא ההולך לפניך: ולא אמר "ה' אלוקיך" כדרך שאמר לישראל, לפי שאין הקב"ה מייחד שמחו על הצדיק בחיים חייתו, אבל לכללות ישראל יתייחד שמו, כמו שאמר (שמות כ) "אנכי ה' אלוקיך".

לשאלה א 2: כאן ניתנת למורה הזדמנות לבאר לתלמידים – בייחוד לנער בגיל כיתות תיכוניות – שמבחינה דתית אין הבדל בין אם השגחת ה' פועלת בדרך של ניסים ונבואות ושידוד מערכות הטבע ובין אם היא פועלת באמצעות כל המערכה הטבעית, באמצעות פעילות האדם, באמצעות כל הגורמים המדיניים, הפסיכולוגיים, הצבאיים, הטכניים וכדומה. בלשון פסוקנו – ע"פ פירושו של בעל העמק דבר:

השגחת ה' פעלה בימי דור המדבר, שהיא תקופה שמעבר לחוקיות הטבעית (לחם מן השמיים, שמלתך לא בלתה...) על דרך של "ה' הולך לפניך" ואילו בשאר ימי ההיסטוריה על דרך של "ה' הוא העובר לפניך". ועלינו להתחנך לראות את השגחתו גם בדרך זו וגם בדרך זו

(ועיין הסברו של הרמב"ן למושגים "נס נסתר, נס גלוי" בסוף פרשת בא).

לשאלה ג: דברי רש"י גם במקומנו וגם במקום המקביל קשים ולכן נביא בזה את פירושו של רו"ו הידנהים "הבנת המקרא":

 לרש"י ד', ל"א:

ד"ה ירפך מלהחזיק בך וכו': בעבור שמצאנו שהכתוב משתמש בלשון רפיון בבנין קל ולפעמים גם בבנין הפעיל, וידענו על המנהג, כי הקל פעל עומד וההפעיל יוצא, ולכן היה אפשר לפרש הרפיון בבנין ההפעיל, על נתינת הרפיון לזולתו בפעל, כלומר נתינת התשישות בהסרת הכח העצמי, ויהיה אז פירוש "לא ירפך" – לא יתן לך תשישות, אבל יעזוב אותך בכוח ידיך.
לזאת פירש הרב "לא ירפך" – מלהחזיק בך בידיו, ור"ל כי הרצון בנתינת הרפיון הוא מצד העדר החיזוק (= ולא מצד מתן החולשה. נ.ל.) ובאומרו "לא ירפך", רצונו: לא ימוש ידו מלהחזיק בך שתהיה נעזב ממנו.
וכן פירש הרב לקמן, דברים ל"א, ו, דאמר עוד, כי "כל לשון רפיון בבניין הפעיל מוסב על המפעיל ועל המתפעל", אלא שהכתוב הבדיל ביניהם בשימוש הלשון, שאם אחד לשון8 רפיון אות הכינוי או מילת "את" או למ"ד השימוש הוא נופל על המפעיל ואם אחריו מ"ם השימוש, אז הוא נופל על המתפעל. לכן "הרף ממני" – התרפה ממני. וכן תרגם אונקלוס, כאילו הייתה תפילת משה אוחזת בו יתברך