יש לפתוח את השיעור בקשר שבין ארבעת הפרשיות:

פרק יד, פסוקים כב-כז - מעשר שני

פרק יד, פסוקים כח–כט  - מעשר עני

פרק טו, פסוקים א-ו - שמיטת כספים

פרק טו, פסוקים ז-יא - צדקה

וכבר העירו כמה מן המפרשים שמעשר שני, אם כי אדם חייב בו שנה שנה מלבד בשלישית ובשישית של שש שנים שבין שמיטה לשמיטה – הרי דבר קל הוא, באשר אוכלו המפריש עצמו.

מעשר עני נוהג רק בשלישית ובשישית של שש שנים הנ"ל, אך הלא נתינה לעני היא ויתור על שלו.

שמיטת כספים אמנם נוהגת רק אחת לשבע שנים – אך נדרש כאן מאדם ויתור שיכול להיות אף אחוז גבוה יותר משל 10% (המעשר).

ואילו לבסוף נדרש האדם ב"נתן תתן לו ולא ירע לבבך" והוא מצטווה על כך בכל מקום ובכל זמן.

גיליוננו מעמיד בראש הלימוד את היחס שבין שנת השמיטה בכללה, הדורשת שמיטת קרקעות ובין הדבר שנתחדש לנו בפרשתנו והוא שמיטת כספים.

בגיליון תש"ו שאלה א הובאו טעמי המצווה לפי הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג פרק ל"ט ובספר החינוך, אבל שניהם אינם עומדים על הקשר הזה. וגם הרמב"ן בשאלה א אינו עומד על הקשר ואינו מסביר, מדוע נקבע חוק השמטת החוב לשנת שביתה בחריש ובקציר. אבל התלמידים ימצאו את הקשר מעצמם.

לשאלה א יש להסביר ללומדים שאין מדרך הרמב"ן – כדרכו של רש"י – ליישב בפירושו לדיבור מתחיל אחד קושי אחד בלבד – אלא מדרכו ליישב בבת אחת כמה וכמה קשיים, מהם ענייניים, מהם לשוניים, מהם קשיים מבחינת הרעיון ומהם קשיים מבחינת הסגנון.

המעונין בדרכו זו של הרמב"ן ימצא דוגמאות:

בגיליון לך לך תש"ה שאלה א

בגיליון שמות תשי"א שאלה א -3

בגיליון כי תצא תשט"ו שאלה ב -1

לשאלה האם היתה שמיטת כספים איסור נגישת הלווה או איסור לקיחת החוב אם רוצה הלווה לפורעו (אע"פ שמצד הדין נפטר מלפרוע), עיין שאלה ג.

ולמובנו של חוק זה – שהוא כולו כדברי הרמב"ם במורה נבוכים "לחמלה על בני אדם ולחנינה בעניים", עיין שאלה ד.

לשאלות ודיוקים ברש"י: ה- 2 מופנה תשומת לבנו לדרכו של רש"י בשילוב פסוקים שונים זה בזה מבחינה תחבירית.

דוגמאות לכך:

בראשית כג, יז

ד"ה ויקם שדה עפרון: ... ופשוטו של מקרא ויקם השדה והמערה אשר בו וכל העץ לאברהם למקנה וגו'.

שמות כה, ט

ד"ה ככל אשר אני מראה אותך: כאן את תבנית המשכן. המקרא הזה מחובר למקרא שלמעלה הימנו ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך.

דברים ד, י

ד"ה יום אשר עמדת: מוסב על מקרא שלמעלה ממנו אשר ראו עיניך, יום אשר עמדת בחורב אשר ראיתם את הקולות ואת הלפידים.

דברים ה, ה

ד"ה לאמר: מוסב על (פסוק ד) דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר אנכי ה' וגו' ואנכי עומד בין ה' וביניכם.

מסוג אחר הוא פירושו לפסוק ה (שאלה ה) ביטויים הנראים לנו כצירוף אחד ואחיד של כמה מילים, יתפרשו ברש"י בכמה מקומות על פי חז"ל לא כצירוף של חלקים שונים לביטוי אחד, כי אם כמילים העומדות ברשות עצמן - לכל אחת משמעותה המיוחדת לה.

כן לא יפרש רש"י בבראשית ב, יח "עזר כנגדו" כביטוי למושג אחד אלא כשני מושגים מנוגדים.

ועיין גם:

בראשית לב, ח

ד"ה ויירא ויצר: ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים.

ועיין גם דברים כ"ג, כה

ד"ה כנפשך: כמה שתרצה
ד"ה שבעך: ולא אכילה גסה.

שמבחינת הפשט היינו רואים בצרופן של שתי המילים מושג אחד לכמות בלתי מוגבלת – "כמידת רצונך" ולא כך יפרשו רש"י