תלונת העם והמגפה

גיליוננו עוסק הפעם לא כבשנים שקדמו במחלוקתו של קרח, בחוצפתם של דתן ואבירם, בניסיונות משה לשכך את רוגזם, בעונש הנורא הבא בסוף, אשר צריך היה לשכנע את כל העם ולהוכיח את צדקת משה ואהרן, - אלא הפעם עוסקים אנו במה שהיה ממחרת, מיד לאחר מה שקרה (ג' 1!)

התלונה שבפי העם (פסוק ו') לאחר כל מה שקרה, ואחר האותות והמופתים ו"הבריאה" אשר ברא ה' – התלונה הזו צריכה לעורר תמיהתם של כל הלומדים.

אם כן מהו הלמוד, הלקח שהוציאו משדוד המערכות, מן הנסים הגלויים. וכי יתכן שאחרי כל זה ישובו ישראל לנרגנותם, לחסר אמונתם, לתפישותיהם הקטנות, וכאלו לא קרה כלום.

יש להעמיד את הלומדים על כך שקרה כזאת לא אחת ולא שתים. וכדאי לקרוא שוב את פרקו של אליהו על הר הכרמל (מלכים א' י"ח כ"ב – מ') ולהתרשם מגדל התפעלות העם הנופלים על פניהם וקוראים "ה' הוא האלוקים". ולמחרת? הכל חזר לקדמותו, נביאי ה' נהרגים, נביאי הבעל קיימים ואליהו בורח הרחק מגבולות הארץ עד להר סיני.

אין בכוח הנס להוכיח את אמיתות השליח ובודאי לא את אמיתות הבשורה הנשלחת בידי השליח. מי שהשיאו יצרו ומלאו ספק בנאמנות השליח ובאמיתות השליחות, האם יתחכם גם למצוא "הסבר" לנסים. כשם שלא ראה את השולח מאחורי דבריו הנשלחים ביד עבדיו הנביאים, הן לא יראה גם את עושה מעשה בראשית מאחורי מעשים הנעשים בגבולות חוקיות הטבע ואף לא מעבר לחוקיות הטבע. וכבר אמר חז"ל במסכת ברכות ו' ע"ב:

ויגש אליהו הנביא ויאמר "ענני ה' ענני!" (מל"א י"ח ל"ז) "ענני" – שתרד אש מן השמים ו"ענני" – שלא יאמרו מעשה כשפים הם.

אם כן התירוץ לא יחסר, התשובה להרגיע כל תמיהה, לשכך כל הזדעזעות היא מוכנה. אש יצאה ושרפה מאתים וחמשים איש. וכי יש בזה הוכחה?

ראב"ע, לפסוק "אתם המיתם את עם ה'" אומר:

מה הראייה היא זאת ששבט לוי הוא הנבחר ונבחר אהרן לכהן גדול ויתכן שבתפילתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים.
אתם בחכמתכם יודעים את הכוח הטמון בקטורת להמית – אם השתמשתם בכוח הזה. הוסרה המועקה, הוסחה הצידה האימה שתקפה את הכל, אין צורך שיפשפש אדם במעשיו, שיהרהר הדור בתשובה, שיחפש וביקש מהו המעשה הנרצה אשר עליו לעשות ומה דבורים ומעשים שיש להמנע מהם – כי יש תירוץ והסבר טבעי-מכני-אוטומטי לכל אשר קרה. המגיה, זה "המדע" הקדום, הפועלת על פי חוקים עצמאיים לגמרי, אשר אין להם אדון ומושל, אשר מהם לא יציל, לא א-ל בחסדיו ולא א-ל במשפט צדקו, היא שגרמה כאן למוות. אם כן כל מה שרצה משה להשיג
                           וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'
הכרת החטא, תשובה אל ה' – כל זה לא הושג ע"י הניסים.

מעתה יובנו לנו אולי הפסוקים הבאים והמקרה המוזר והסתום המתואר בהם.

במדבר פרק י"ז פסוקים י"א–י"ג:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה"

וכך פרשו רש"י, על פי חז"ל:

למה בקטורת? לפי שהיו ישראל מליצין ומרננים אחר הקטורת, לומר: "סימן מות הוא!" ... אמר הקב"ה: תראו שעוצר המגפה הוא והחטא הוא הממית.

אם כן, לפי תפישת רש"י זהו מאותם המקורות האנטי-מגיים שתורתנו ודברי חז"ל מלאים מהם, לבל נטעה לתלות סיבת הקורות אותנו באמצעים, בסיבות מקריות או קבועות אלא נראה שיד ה' פועלת בכל והיא עושה בנו כפי מעשינו.

יש איפוא להתחיל את לימוד הגיליון בשאלה ב' 1-2 (לאחר סקירה קצרה על פרק ט"ז ולאחר הסבר הקשר שבין שני הפרקים ט"ז וי"ז כנ"ל) ולעמוד יפה על האנטי-מאגי שבדברי המכילתא ורש"י. לשאלה ב' 2 עיינו בבראשית פרק י"ט פסוק כ"ד רש"י:

ד"ה מאת ה': דרך המקראות לדבר כן כמו נשי למך ולא אמר נשיי, וכן אמר דוד (מ"א א) קחו עמכם את עבדי אדוניכם ולא אמר מעבדי וכן אחשורוש בשם המלך ולא אמר בשמי אף כאן אמר מאת ה' ולא אמר מאתו.

וכן במדבר כ"א.

ואולם ראיה אחרת רואה בעל עקדת יצחק את הקטורת. וכמובן לפני בואנו לפתור את שאלה ב' 3 יש ללמוד את כל א'.

הדרך שבה הולך כאן בעל העקדה בפרשו פרשה סתומה זו קרובה היא לדרך שמצאנוה כבר אצל מפרשים קדמונים בגשתם לפענח את דברי הכתוב בסמליים.

כגון דברים רמב"ן ביותר דברי רד"ק לברית בין הבתרים

                                       ועיין גיליון לך לך שנה זו.

או דברי מדרש לקח טוב והרמב"ן להאבקות יעקב עם המלאך

                                      ועיין גיליונות וישלח ט"ז וי"ח!

אלא ששם המדובר הוא במראות או מחזות אשר בסמליותם אין מפקפק, וכאן המדובר הוא בפעולה ממשית. ואולם גם למעשים ותנעות שבעולם המעשה ולא בעולם החלומות מיחסים מפרשים לא אחת הוראה סמלית.

כגון הסברו של אברבנאל להבטת אשת לוט

               ועיין גיליון וירא תש"ד שאלה ד'.

ויש להסביר ללומדים שאף בשפתנו אנו משמשים ביטויים המתארים תנועות גופניות סמלים להתרחשויות נפשיות כגון: נרתע לאחוריו, לא זז מעמדתו, הרכין ראשו, עמד בין שני הצדדים (המריבים ביניהם) וכד' רבות – ואז אולי לא ייראה פרושו של בעל העקדה לפ' "ויעמוד בין המתים ובין החיים" כל כך זר ותמוה.