מלחמת ישראל בסיחון ובעוג

עיין גם גיליונות חוקת תשט"ז, תשכ"ב, תשכ"ד.

להבנת הקטע שבחרנו בו – ובייחוד הפסוקים כ"ז-ל' – שירת המושלים – יש לקרוא גם את ההפטרה של פרשתנו. רבותינו אמרו:

גיטין ל"ח ע"א:

עמון ומואב טהרו בסיחון. היינו אסור היה לישראל לקחת "עד מדרך כף רגל" מארץ עמון ומואב, אבל אחרי שנכבשו שטחים מעמון ומואב על ידי סיחון מלך האמורי ואחרי שהוא הפך את חשבון מהיותה עיר מואב ל"עיר סיחון" – הרי המלחמה שניהלו משה וישראל לא הייתה מלחמה בעמון ובמואב אלא בסיחון מלך האמורי.

 ובזה תשובה לשאלה א.

לשאלה ג2 דברי המושלים וכן זהותם – קשה. רוב פרשנינו אינם מזהים את המושלים עם אישים מסוימים. הראב"ע, קובע באופן סתמי: 

הבודאים משלים מלבם.

ואולם רשב"ם וספורנו מוסיפים על פירוש המילה "מושלי נבואות" או "המספרים משלים שראו בחלום חיזיון" עוד את המילים "כגון בלעם", שלא כרש"י. לדרכו של רש"י בזיהוי אישיות אנונימית בסיפור המקראי עם אישיות ידועה במקרא השווה (בראשית י"ח) "הנער" (בראשית מ"ה) "המליץ", (בראשית י"ד) "הפליט". (ועיין לזה גם דברי רש"י בפרקנו פסוק ל"ד ד"ה אל תירא אותו). אך בכל אלה המקומות יש קושי לשוני אשר אין רש"י יכול ליישבו אלא בהבאת המדרש המזהה. וכן במקומנו.

לשאלה ג5. המילה "ונירם" קשה היא ורבות התחבטו בה פרשנינו. כי לא ברור אם לפנינו שם עצם עם כינוי (=שלהם) או לפנינו פועל בגוף ראשון רבים עם כינוי (=אותם). וכבר עמד על שתי אפשרויות אלה הראב"ע:

ד"ה ונירם:...לו שני פירושים: האחד מגזרת "ניר" ותהיה מילת "ונירם" כמו (יהושע ז' כ"א) "בתוך האהלי", (ויקרא כ"ז י"ג) "הערכך". וכן הוא: והניר שלהם אבד, שהוא ניר חשבון.
והפירוש השני שתהיה מילת "ונירם" מגזרת י.ר.ה. (בראשית ל"א) "אשר יריתי", והטעם: כאשר ירינו אותם אבד חשבון.

שני הפירושים המוצעים כאן בדברי הראב"ע באמת באו כל אחד לחוד אצל גדולי פרשנינו. רש"י פירש כפי הפירוש הראשון. הרד"ק – כפי ה פירוש השני. ואולם כל אחד משני הפירושים אינו חלק, ולפי כל אחד מהם יש זרות במילה זו.

ועמד על קשיים אלה ר' וולף היידנהיים, בפירושו לרש"י – הבנת המקרא:

לדעת רש"י שרשו "ניר"... רק פתחות הוי"ו הוא זר, שהיה לו להנקד "וְנירם", כי הפתח מורה על חסרון ה"א הידיעה, וכאילו הוא "והנירם", שטעמו "והניר שלהם", וזה שלא על המנהג לחבר ה"א הידיעה בראש התיבה עם אחת מאותיות הכינויים בסופה. ומכל מקום מצאנו לו חברים מעטים על דרך זרות כמו (יהושע ד' כ"א) "האהלי".
ויש המפרשים "ונירם" מלשון ירייה והשלכה, כמו (שמות ט"ו) "ירה בים", והנו"ן סימן המדברים – ונירה אותם, והוי"ו פתוחה להפך התיבה מלשון עתיד ללשון עבר כמנהג;
רק זר קמץ ברי"ש והיה ראוי להנקד בצירי "ונירֵם", אך גם לזרות זו מצאנו חברים: (שמות כ"ט ל') "שבעת ימים ילבשָם הכהן" (השי"ן בקמץ ולא בצירי), (דברים ז' ט"ו) "וכל מדוי... לא ישימָם בָר" (המ"ם בקמץ).

שאלה ד עוסקת במוראו של משה, אף על פי שאינו מוזכר כלל, אבל כבר למדונו חז"ל: אין אומרים "אל תירא" אלא למי שהוא ירא.

אך השאלה אינה עוסקת בפחדו של משה בלבד, אלא בשאלה שעוסקים בה פרשנינו רבות: איך גדולי עולם, צדיקי יסוד עולם – איך תעיד התורה עליהם שהיו מפחדים, על אף כל ידיעתם שהם בידי ה', ועל אף היותם מובטחים בעזרתו. וראוי למורה להראות לתלמידיו כי גם בתחילתו של משה (שמות ב' י"ד) מצאנו "וירא משה ויאמר: אכן נודע הדבר", וגם מעיד עליו רש"י שלפי פשוטו הייתה זו יראה "כמשמעה", מפני הסכנה. ולכן אולי גם אין פלא שלנוכח עוג מלך הבשן, הוא אשר לבדו  נשאר מיתר הרפאים, האדם הגדול בענקים, יתקפנו פחד.

ואולם יתכן שיענו התלמידים, שאז עדיין היה בדרגת מי שלא נראה אליו ה' ואין להביא ראייה משם על משה רבינו אביהם של הנביאים שכבר נאמר בו (י"ב ח') "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט" – ואיך יעיד עליו יודע תעלומות שירא באמרו לו בפירוש: "אל תירא"?

ואפשר לענות לשאלה זו (כיצד יתכן שלאחר כל הנסים והנפלאות אשר הוא עצמו היה הכלי לביצוען עדיין יש בלבו מורא בשר ודם?) – בדברי האגדה הידועה המובאת בפירוש המשניות של בעל תפארת ישראל, קידושין סוף פרק ד':

כשהוציא משה רבנו את ישראל ממצרים, שמעו עמים ירגזון ויתמהו מאד על זה האיש משה, כי על ידו נעשו כל הנפלאות האלה. והתעורר מלך ערבי אחד וישלח צייר מובחר לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו. וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאה לפני המלך. וישלח המלך ויקרא לכל חכמיו וישאל להם לשפוט אל פרצוף זה של משה כפי המצוייר, לדעת תכונת טבעו ומידותיו. וישיבו חכמיו ויאמרו: "אם נשפוט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדוננו, כי הוא רע מעללים, בגאווה, בחמדת הממון, בשרירות הלב ובכל החסרונות שגינו נפש האדם". ויקצוף המלך מאוד ויאמר: "מזה זה? הכי תתעללו בי? הלא שמעתם מכל עבר ופנה בהפך מזה על האיש הגדול!"

והמלך נסע ברכבו ובפרשיו ויבוא אל תוך מחנה ישראל. ויבט והנה משה רבנו כתמונתו וכצלמו כאשר ציירו הצייר, ויפג לבו. ויבוא אל אהל איש האלוקים ויכרע וישתחווה לאפיו ויספר למשה כל דברי חכמיו...  ויען משה ויאמר: "דע, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך; ואני בכוח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".

משל זה מלמדנו כי כל החולשות והחסרונות, כל התהומות בלב אנוש היו גם בלבו של משה – אלא שגבר עליהם ובאמור ה' "אל תירא" גם נעלם הפחד. אך כל זה נאמר בהנחה שהיה פחדו ומוראו באמת רק פחד רגיל מפני גיבור הגיבורים, הענק עוג. אולם לא כן יסבור המדרש.

אגב, למושג זה של "יראה מפני עבירות שבידו" יעיינו גם בדברים כ' ח' רש"י ד"ה הירא ורך הלבב דעת ר' יוסי הגלילי, ואם יעלה זיכרון המקום על לב התלמידים לפני שיעלהו המורה – מה טוב. וצריך המורה להתאזר בסבלנות ולחכות כפעם בפעם אולי יובא המקום המקביל, הדומה, העוזר להבנת מקומנו, המוסיף להעמקתו – על ידי הלומדים עצמם ואל יגזול מהם את שמחת המגלה תגליות המוצא מציאה, על ידי שימהר הוא ויגיד להם הכל. לעולם על המורה להשאיר לתלמידים מקום להתגדר בו.