גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
פרשת שמיני
שנת תשכ"ב

פרשת "החודש הזה לכם"

שמות פרק יב, פסוקים א - כ

בשבת שלפני ראש חודש ניסן קוראין פרשת "החדש הזה לכם" ויש ללמד פרשה זו, לא כלימוד פרשת השבוע בפרשת בא, אלא כהכנה לקראת ימי הפסח הממשמשים ובאים. פסוקים אלה בחלקם מדברים בפסח מצרים ובחלקם פסח דורות ויש להסביר לתלמידים מה הם ההבדלים. [אגב יש להסביר לתלמידים שמובנו של "פסח" בפרק זה (פסוקים כ"ב, מ"ד ועוד) הוא 'קורבן פסח' ולא ימי הפסח]. במרכז פרקנו וכן במרכז ליל הפסח כל זמן שהמקדש היה קיים עמדו פסח מצה ומרור. וכך נאמר במשנה פסחים פרק י' משנה ה':

רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלא בפסח, לא יצא ידי חובתו ואלו הן: פסח מצה מרור.
פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים
מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים
מרור על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים

'שלא אמר' יש מפרשים אותו: שלא פרש טעמן של שלשה דברים אלה, ויש אומרים: שלא פרש הפסוק בתורה הראוי לכל אחד. ויש אומרים: שלא הסביר לבנו טעם שלושת הדברים האלה.

גיליון ויקהל פקודי של תש"ך עסק ב"פסח" (פרשת החודש) וגיליון בא תש"ך במצה עסק. (עיין שם).

הפעם עסקנו רק בשני פסוקים מהתחלת פרשתנו ומסיומה.

כידוע, אין פרשת השבוע מתחילה במצוות הפסח אלא בקביעת הלוח העברי ודווקא זו היא המצווה הראשונה שנצטוו עליה ישראל (ועיין רש"י בראשית א' א') והפסוק שבו עוסקים אנו בשאלה א אינו קל מבחינה לשונית,  מפני שמילת "חדש" סובל שני פירושים. וכן אומר המלבי"ם:

שם "חדש" יבוא על חידוש הלבנה שהיא תתעלה ותתחדש והחמה אין לה חודשים. ובא על עת המולד שאז תחדש אורה ואז הוא "ראש חודש", כמו שנאמר (שמואל א' כ') "מחר חודש" או (מלכים ב' ד' כ"ג) "לא חדש ולא שבת" וכן (בישעיה א') "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי".
ובא גם על כלל החודש. ובדרך הפשט גם כאן כלל החודש, שחודש ניסן יהיה ראש חודשים.

וכבר במכילתא מצינו שתי תפישות אלה ורש"י הביא את שתיהן, ואולם הוסיף גם את  הכרעתו:

רש"י:

ד"ה החדש הזה: הראהו לבנה בחידושה ואמר לו: "כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. ואין המקרא יוצא מידו פשוטו: על חודש ניסן אמר לו: "זה יהיה ראש לסדר מנין החודשים, שיהא אייר קרוי "שני", סיון קרוי "שלישי".

והנה עם שאנו מבינים יפה שאחדות ישראל בכל ארצות מושבותיהם תלויה בעשיית המועדים ביום אחד, על פי קביעה אחת, וכל המועדים תלויים בקביעת החודשים; עם כל זה יתמה השומע על כך, שמצוה ראשונה ניתנה להם, לישראל נראית כהדרכה "טכנית" בענייני ה"לוח" ולא במשהו שיהא יסוד מוסד לכל חיובנו לעבודת אלוקנו.

ואם נפרש את הפסוק לפי הפירוש השני, כפי שעשו זאת הרמב"ן ובעל העיקרים, אותו פירוש שרש"י רואהו כפשוטו של מקרא, גם אז תשאל שאלה: מה לנו, ומה מאיתנו יהלך, ומהי חשיבות הדבר אם נתחיל למנות את השנה מחודש ניסן או מאיזה חודש אחר, והרי יראה הדבר שוב מעין "הדרכה טכנית", מעין סידור אשר יוסכם עליו כך או כך למען האחידות וכי מה חשוב פרט זה להעמידו בראש כל המצוות?

והנה לשאלה זו עונה הרמב"ן בדבריו שהבאנו לשאלה א. וכדי להבין את דבריו על עומקם יש לעיין בדברי הרמב"ן – לסוף פרשת בא (י"ג ט"ז ד"ה ולטוטפות בין עיניך – הובאו בגיליון בא תשכ"א) אשר שם מסביר הרמב"ן באריכות כיצד הנס וזכר הנס הם האמצעי המחנך הגדול לעקור מתוך ליבנו את הכהות והאדישות הבאה עם חיי יום יום עד שנאמר – בהכרה או שלא בהכרה ברורה אך למעשה "עזב ה' את הארץ" – וזכר הנס הוא האמצעי להשריש בליבנו הדעות הנכונות, כי הניסים הם "עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה". והעיקר "כי מן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים" (עיין שם כל דבריו באריכות).

ואולם "בעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת לעיני כל דור, לעיני כל רשע" הרי שאנו בסכנה שאותה חווית הקרבה, ההשגחה הבלתי אמצעית, אותה חווית מאור פנים הנישא אלינו בשעת הנס, תלך ותחלש, תלך ותחוויר, לכן נתנו לנו עצות ותכסיסים, (הם המועדים, הם כמה וכמה מן המצוות) לחזק בנו, בזיכרוננו, בליבנו, בחוויותינו את רגש הקרבה, והנה גם המועד החד שנתי שהוא זכר ליציאת מצרים עלול כוחו לפוג במשך כל השנה, והנה אף מניין החודשים, היינו חיינו במשך כל ימות השנה, ומדי חודש בחודשו, בא לזכר הנס, ואנו מונים "ראשון", "שני", "שלישי" לאותו חודש שבו קרה לנו אותו נס כל חודש בשנה, השנה כולה, נעשית אפוא, על ידי כך נשאת על כנפי אותו נס, כשם שימי השבוע אינם אלא הכנה וצפייה ליום השבת.