הברכות לבנימין וליוסף

 גיליון זה הוא המשכם של גיליונות תש"ב-תש"ג שעסקו בברכות הראשונות.

התוכל למצוא סיבה למה נסמכה ברכת בנימין לברכת לוי, וקדמה לברכת יוסף הגדול ממנו?

פסוק י"ב

"יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן"

מי הוא הנושא (או הנושאים) בפסוק זה? ועיין מלכים א' פרק ט' פסוק ג': "... וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים"

פסוק י"ב

"לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן"

רש"י:

ד"ה כל היום: לעולם. משנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר.

מה ראה להוסיף דבריו אחרי פירושו "לעולם"?

פסוקים י"ג-ט"ז

"וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו"

מהו האמצעי הסגנוני שבו משתמש הכתוב להדגשת הברכה? (ועיין ירמיהו פרק נ"א פסוקים כ'-כ"ג) הידועים לך מקומות בתנ"ך בהם משתמש הכתוב באותו אמצעי סגנוני?

1) פסוק י"ג ד"ה מברכת: שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף.	מה קשה לו?
2) פסוק י"ג ד"ה ומתהום: שהתהום עולה ומלחלח אותה מלמטה. אתה מוצא בכל השבטים ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב (ד"א).	למה הוסיף רש"י את הערתו הכללית "אתה מוצא בכל השבטים..." דווקא כאן?
3) פסוק י"ד ד"ה גרש ירחים: יש פירות שהלבנה מבשלתן ואלו הן קשואין ודלועין. דבר אחר: גרש ירחים: שהארץ מגרשת ומוציאה מחודש לחודש.	השווה פירושו לפירוש הרמב"ן: ד"ה גרש ירחים: ... וטעם "גרש ירחים", המגדים אשר יגרשו הירחים, כי כל האילנות בחדשיהם יציצו ויפרחו לשאת ענף ולעשות פרי, וזה טעם לחדשיו יבכר (יחזקאל מ"ז י"ב), בחדשיו הידועים לפרי ההוא יבכר לפני כל שאר האילנות. השווה פירושו לפירוש שד"ל: היוצאים כל חודש, לא שהירח מבטלם, שאם כן אין טעם לריבוי (ללשון רבים) "ירחים". לפי הכלל, שאין רש"י מביא שני פירושים לד"ה אחד אלא במקום שאין אחד מהם מפרש פירוש מספיק, (ועיין גיליון פנחס שאלה ב1) באר כאן: למה לא הסתפק רש"י רק בפירושו השני (שעמו מסכימים דברי רמב"ן ושד"ל) והביא גם את פירושו הראשון (אע"פ שבוודאי לא נעלמה מעיניו הטענה שעורר עליה שד"ל)?
4) פסוק י"ז ד"ה והם רבבות אפרים: אותם המנוגחים הם הרבבות שהרג יהושע, שבא מאפרים. ד"ה והם אלפי מנשה: הם האלפים שהרג גדעון במדין, שנאמר וזבח וצלמונע בקרקר וגו'.	במה נטה כאן מן הפשט, ומה המריצו לפרש כך? ועיין רמב"ן: ד"ה והם רבבות:... ופשוטו של מקרא, כי בעבור שבירך יוסף בתבואות, דימה אותו לשור, כי ורב תבואות בכח שור (משלי י"ד ד'). ואמר שיהיה לבכור אשר יוליד הדר מלכות, ירמוז ליהושע שהוא ראשון לבית יוסף, ויהיה לו גדולה ומלכות, וקרני ראם קרניו של שור הנזכר, ובקרניו ינגח יחדו אפסי ארץ. ואמר כי קרניו שהם שנים, הם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, הקרן הימין לאפרים והשמאל למנשה. והנה הזכיר בברכתו שהיו לרבבות ולאלפים, כטעם רבבות אלפי ישראל (במדבר י' ל"ו).

פסוק ט"ז

"וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה"

ראב"ע:

ד"ה שוכני סנה: הוא השמים.

ראב"ע, שמות פרק ג' פסוק ב':

ד"ה הסנה: אמר הגאון כי זה מין קוץ. ורצון שוכני סנה, שמים, והטעם, על השם הנכבד. ור' ישועה אמר הכבוד ששכן בסנה, ולא דיבר נכונה, כי איך יקרא שוכני על רגע אחד. ועוד למה נאמר על גזרת פועל ואיננו כן עושה שמים וארץ, כי השם הוא עושה תמיד ומעמיד כהגה היוצא מפי אדם. ועוד, אחר שהזכיר כל מגד, הזכיר באחרונה רצון השם. ועוד, מה טעם להזכיר זה המלאך? ועוד, היה ראוי להיותו שוכני בַּסְּנה - הידוע.
ולפי דעתי, כי כל סנה אחד הוא, והוא מין קוץ יבש, וככה היא בלשון ישמעאל. וככה הר סיני בעבור הסנה. וכן פירוש ורצון שוכני סנה - רצון שיבקש השוכן במקום הסנה. שהוא דורש ומבקש תמיד שיעשה השם רצונו וילחלח ארצו שהוא שוכן בה שהיה מקום יובש וסנה, עד שיהא בה הרווי והיתה כגן רוה מלוחלח. והודיע מתוך הסנה בה"א הדעת, כי הם דברי משה בכתבו התורה. ובוער מהפעלים היוצאים, כי אש בוערה כמו אש אכלה, והעד: כאש תבער יער. והנה האש שהיה בסנה, בוער כל אשר סביביו, כי זה כמו שלחו באש מקדשך. וככה ההר בוער באש.

השווה לדברי ראב"ע בשמות את דברי הפענח רזא:

שתהא ארצו מבורכת במים, שהם רצון וחפץ בארץ מגדלת סנאים, קוצים וברקנים מפני שהארץ ההיא יבשה וקשה.

רש"י:

כמו שוכן סנה, ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוח של הקב"ה הנגלה עלי תחילה בסנה.

רמב"ן:

ויקרא השם הנכבד "שוכני סנה" כי שם נראה אליו בתחילה, ושכן ימים רבים על הר סיני שהוא מקום סנה, ומסיני בא ושכן בישראל.
וטעם הכתוב, שתהיה ארצו מבורכת מרצון השם, כטעם רצית ה' ארצך (תהלים פ"ה ב'), וארצה בו ואכבדה (חגי א' ח'). וטעם "תבואתה", הברכה הזאת תבוא לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. או טעמו, רצון שוכני סנה תבוא לראש יוסף, ואל תתמה על החפץ שיכנה אותו בלשון נקבה, כי כן בלשון ארמית ורעות מלכא (עזרא ה' י"ז), ולשון חכמים חפצת נפשו.
ועל דרך האמת יאמר, שהרצון ששכן בסנה היא תבוא לראש יוסף, שבה ירים ראש. והזכיר סמוך במקום מוּכְרָת, וכמוהו רבים. או יסמוך אל השם הנכבד הנזכר, ורצון ה' השוכן בסנה תבוא לראש יוסף. וזאת ברכת יעקב (בראשית מ"ט כ"ה) מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך.

1.

בשני פנים מבאר ראב"ע את פסוקנו כאן ובשמות. מה הם?

2.

לשם מה מביא ראב"ע את הפסוק תהילים קכ"ו ח' בפירוש פסוקנו?

3.

איזה משני פירושיו מסכים עם דעת רש"י?

4.

האם מסכים הרמב"ן עם אחת משתי דרכיו, או בחר לו דרך שלישית?

5.

מהן טענות ראב"ע (בשמות) נגד פירוש הגאון (שהוא גם פירוש רש"י)?

6.

מה אפשר לטעון נגד פירושו הראשון של הראב"ע (פירושו בשמות)? ועיין רש"י: ד"ה רצון: נחת רוח ופיוס וכן כל רצון שמבקרא. וכן רש"י, ויקרא פרק י"ט פסוק ה': ד"ה לרצונכם: אנפייצימנט"ו, זהו לפי פשוטו, ורבותינו למדו (חולין י"ג) מכאן למתעסק בקדשים שפסול, שצריך שיתכוין לשחוט. ועיין גיליון אמר תש"ד שאלה 1.

1.

פסוק י"ד "גֶּרֶשׁ" בכור שור: גרש: מילה הפוכה, כמו שגר בהמה (דברים כ"ח כ"א) שתשלח ארצו בכל ירח וירח פירות הראויות. {השאלה חסרה}

2.

פסוק ט"ז "שֹׁכְנִי סְנֶה" באר את היו"ד של "שכני", והבא לה אחים במקרא.

3.

פסוק ט"ז "תָּבוֹאתָה" באר את הצורה הדקדוקית, והבא לה אחים במקרא! לשם מה בחר הכתוב כאן בצורות נדירות כאלה?