מות משה

בעל העמק דבר, (ר' נפתלי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין):

…דמשום שהיה משה רבנו סמוך למותו, על כן התלקחה בכוחו היפה שלהבת-יה, אשר תאיר כל ימי חייו, וכמו נר הכבה שהוא מתמוטט, מכל מקום לפני רגע האחרון האש נאחזת ביסוד האש והוא מתלקח בכוח, - כך נשמת הצדיק בעת הסתלקותו ובעת הכנסו להאחז בצרור החיים, הרי הוא מתעלה בכוח היותר ראוי לנשמה זו... וכך היה משה רבנו באותה שעה במעלה היותר גבוהה.

מדרש דברים רבה י"א ח':

בשעה שהגיעו ימי משה להיפטר מן העולם אמר לו הקב"ה: (דברים ל"א י"ד) "... הן קרבו ימיך למות" – אמר לפניו: רבונו של עולם! אחר כל היגיעה הזו אתה אומר לי: הן קרבו ימיך למות? "לא אמות כי אחיה, ואספר מעשי י-ה" (תהילים קי"ח).
אמר לו הקב"ה: "אי אתה יכול – "כי זה כל האדם" (קהלת י"ב י"ג)
אמר משה: רבונו של עולם! דבר אחד אני מבקש ממך לפני מותי, כשאכנס ויבקעו כל השערים שבשמים ותהומות ויראו שאין זולתך! מניין? שנאמר (דברים ד') "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד!" אמר לו הקב"ה: אתה אמרת "אין עוד" ואף אני אומר (ל"ד י') ולא קם נביא עוד בישראל כמשה... לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות... ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

פסוק ד'

"הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר"

אברבנאל:

ולפי שמשה ראה אותה עם היות שלא עבר בה, לכן אמר לו: "הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור". רוצה לומר: הראיתיך בעיניך הארץ הזאת כולה, עם היות ששמה לא תעבור, ונתקיימה גזירתו ונעשה חפצך בראייה, כי כמו שהיית יכול לראותה בהיותך עובר שמה, ראית אותה עתה מכאן, ויהיה לפי זה אמרו "ושמה לא תעבור", אינך עובר לראותה. והוא על דרך (דברים ה' פסוק ה') "כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר".
גם רמז לו בזה המאמר, שהראה לו חלוקת הארץ לשבטים ודברים העתידים להיות בה לשנים רבות, שידוע ששם – רוצה לומר לאותו זמן – לא היית עובר, כי לא תוכל לחיות אלף שנים, ואם כן ראית כל מה שהיית רואה אילו היית עובר שם וראית דברים אחרים שלא אפשר לפי הכוח האנושי, שתגיע בחייך אליהם.

פסוק ו'

"וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה"

מדרש תנחומא ישן, פרשת פינחס:

געו כולם בבכייה (=כשראו מעשה זמרי והמדיינית), היינו דכתיב (במדבר כ"ה ו') "והמה בוכים פתח אהל מועד", למה בוכים? שנתרפו ידיהן באותה שעה. משל למה הדבר דומה? לבת מלך שנתקשטה ליכנס בחופה, לישב באפריון, ונמצאת מקלקלת עם אחר, נתרפו ידי קרוביה ואוהביה.
כך ישראל: בסוף ארבעים שנה חנו על הירדן לעבור אל ארץ ישראל, ושם נפרצו בזנות, ורפו ידי משה וידי צדיקים עמו... ולפי שנתעצל – "ולא ידע איש את קבורתו" – ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר, לעשות רצון קונו שבשמים, ומכאן אתה למד שמדקדק הקב"ה עם הצדיקים כחוט השערה.

לדברי המדרש מעיר אברבנאל:

אבל הדעה הזה הוא זר בעיני מאוד והוא דעת יחיד ואינו כעניין שיש בו ממש, ולכן אין ראוי לקבלו, כי איך ייוחס אל אדון הנביאים עצלות אל אשר לא לקח רומח בידו להרוג את זמרי כאשר עשה פינחס, שהוא היה בחור מעם, ואליו היה נאה הפועל ההוא, לא לאדון הנביאים בזקנתו. הנה מלחמת עמלק לא רצה לעשות בעצמו אבל עשאה על ידי יהושע משיחו. ומלחמת מדין עשאה על ידי פינחס ואיך יהרוג בידו האנשים שהיו חייבים מיתה, ודי היה שיכוהו השופטים כדי רשעותו, לא שהמלך ימיתהו, וידי משה כבדים לעשות הפועל ההוא.