גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
הסברים ותשובות
חזרה לגיליון
הרחבות והכוונה לשימוש נכון בגיליון
אין גיליונות נוספים בנושא זה
תנ"ך ברשת - עיון בפסוקי הפרשה
פרשת אחרי מות - קדושים
שנת תשכ"א

לא תקום ולא תטור

ויקרא פרק יט, יח

השנה הקדשנו את כל הגיליון לפסוק אחד ויחידי, ביתר דיוק – לחצי פסוק. מאחר שפרשת קדושים "רוב גופי תורה תלויין בה" ( רש"י י"ט, ב' ד"ה "דבר אל כל עדת בני ישראל" ), הרי שכל פסוק מפסוקיה מקיף חלקים שלמים של התורה, ולכן ראוי כל אחד שלא שיעור אחד בלבד יוקדש לו. המורה הרוצה לתת תחילה הקדמה לפרשה זו – יעיין בגיליון קדושים תש"ט ועל הנאמר בו על כותרת פרקנו, פסוקים א'-ב'.

כמה פסוקים שבה (כגון י"ט, י"א-י"ז; ל"ב) – קרה להם מה שאומר בעל "מסילת ישרים" בהקדמתו על עניינים מסוג זה:

דברים שרוב בני אדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל (אין מטילים ספק באמיתותם), אלא שכפי רוב פירסומם וכנגד מה שאמיתותם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה.

מכיוון שאין בפסוקים אלה קשיים לשוניים, בייחוד אין מה שקוראים בלשון התלמידים "מילים קשות", וגם טעמי מצוות אלה ברורים וגלויים לכל – לכן יש מורים – והם לא מעטים – העוברים עליהם (בייחוד בכיתות הגבוהות של ביה"ס התיכון) בשטחיות ובמהירות, "כי אין בהם מה ללמוד", ונמצאנו מפסידים עולם מלא של חינוך למוסר ולמידות טובות, ואור תורה וזהרה לא הגיע אל תלמידינו. יתר על כן: דברים שאנו נכשלים בהם יום יום במשא ובמתן עם בני אדם, כמעט ששכחנו שהם איסורים מפורשים מן התורה.

שאלת מבנה פרקנו וסידור המצוות שבו שאלה קשה היא, ורוב הנסיונות שנעשו למצוא בה סדר הגיוני מסוים – אינם משכנעים. המעוניים ימצא חומר לשאלה זו בגליונות לפרשת קדושים תש"ו, תש"ז, תשי"ד.

ר' דוד צבי הופמן בפירושו לויקרא (תרגום לעברית – אגב, תרגום מטעה לעיתים! – בהוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ד) מחלק את פרקנו לקבוצות קטנות של חמישה חמישה צווים, והפסוק לו מוקדש גליוננו שייך לחמישייה המורכבת מפסוקים י"ז-י"ח, שבה מצווה אדם על הלכי רוח ויחסי נפש ביחסי אדם לחבירו. אמנם מדובר כאן גם על מעשים, אולם אלה מעשים שהם תוצאה ישירה של רחשי הלב. והופמן ממשיך:

ראשיתה וסופה של הקבוצה נעוצים זה בזה: אל תשנא את אחיך, אלא אהב אותו. והכוונה: אל יגרום אדם רעה לחבירו מתוך שנאה, אלא יאהב אותו וירצה רק בטובתו. והמצוות שבאמצע (כוונתו: "הוכח תוכיח", "לא תקום ולא תטור" – שהן בין מצוות "לא תשנא את אחיך בלבבך" ו"ואהבת לרעך כמוך") – נובעות מתוך אלו השתים (כוונתו: הנן תוצאות ישירות של איסור השנאה ומצות האהבה).

לשאלה א. נקימה ונטירה מוסברים בדברי חז"ל לא על ידי הגדרה (כדרך שעושה זאת רד"צ הופמן: "נקימה" פירושה עשות תיכף רעה תחת רעה; "נטירה" – שימור בלב את השנאה לזמן מאוחר יותר); חכמינו מסבירים, כדרכם, את המושגים על ידי הדגמה.

התמיהה בדברי הספרא (ובעקבותיו גם בדברי רש"י), אותה רוצים המלבי"ם ורווה"ה ליישב, היא ההיפוך בסדרם של הכלים בשתי הדוגמאות (באופן שהמסרב הראשון הוא: במקרה הנקימה בעל המגל, ובמקרה הנטירה בעל הקרדום), ואי הבאת הדוגמאות בהקבלה מדוייקת. וזו באמת תמיהה גדולה, שהרי לכאורה לשם הבהרת המושגים ולשם הבהרת ההבדל שבין שניהם צריך היה לספר שני סיפורים שווים בכל, פרט לסוף, שהנוקם אומר: 'איני משאילך כדרך שלא השאלתני', והנוטר אומר: 'הא לך, ואיני כמותך'.

לפי המלבי"ם הכוונה בהיפוך הסדר היא ללמדנו, שהסיפור השני אינו מקרה נפרד, חדש, בשני בני אדם אחרים, אלא הוא המשכו של הסיפור הראשון, כדי ללמדנו את הרבותא, שאף אם ראובן עבר כלפי שמעון על "לא תקום", אין זה עדיין פוטר את שמעון מחיובו של ה"לא תטור".

ואילו לפי היידנהיים היפוך סדר הכלים בא כדי להעמידנו על גדרם המדויק של המושגים "נקימה" ו"נטירה". כל זמן שאדם מסרב להשאיל דבר בעל ערך רב לחבירו שסירב להשאילו דבר בעל ערך מועט, אין מוכח מכאן שזו נקימה דווקא. הן יתכן שהאיש כילי, קמצן וחס על ממונו; יתכן שזו צרות עין בלבד. אך אם לא ישאיל לו אף דבר פחות ערך, או דבר שאין בשימושו שום פחת, מפני שחבירו לא נתן לו דבר רב ערך – זו היא נקימה, ונקימה ממש. ועל כן גם שינה רש"י בדבריו מלשון הספרא ולא אמר: "עד היכן כוחה של נקימה", אלא: "זו היא נקימה". מאחר שדברי רווה"ה שייכים יותר להבהרתם המדוייקת של המושגים "נקימה" ו"נטירה" מאשר דברי המלבי"ם – הבאים ללמד מוסר השכל – נראה שתשובת רווה"ה עולה על תשובת המלבי"ם.

שאלה ב בעלת חשיבות גדולה בחינוכם של צעירים. הלומד את פסוקנו בלא העמקה עלול לחשוב שיש בו דרישה כללית ובלתי מסויגת לסליחה ולוויתור על הכל, דרישה הנראית לכאורה כביטול כל משפט וצדק, כל מעשי בית דין. ממילא נראה פסוקנו כ"בלתי מציאותי", כ"יפה ונעלה, אך לא ראלי, לא מתאים לעולמנו", וכדומה, מן הדברים הבאים לבטל את ערכם של דברי תורה, מתוך שהיא נראית כדורשת דברים בלתי ניתנים להגשמה. משום כך חשובים לנו דברי הרמב"ן, הבא לתחום תחום לדרישה זו של "לא תקום ולא תטור", ולהראות, שאין היא מתנגשת כלל עם דרישות בית דין צדק. וכל תביעה מוצדקת של אדם, אין התורה דורשת ממנו לוותר עליה – ובלבד שלא יעשה דין לעצמו (שאלה ב (3)!).

לשאלה ד. בטעם האיסור נביא בזה את דברי הירושלמי מסכת נדרים פרק ט, הלכה ד:

"לא תקום ולא תטור" – היאך עבידא?
הווה מקטע קופד (היה חותך בשר) ומחת סכינא לידוי (וירד סכינו לתוך ידו) – תחזור ותמחי לידיה? (וכי תחזור ידו השניה, זו שנפצעה, ותחתוך ידו שפצעתה?)

והנמשל ברור: אם תראה את עצמך ואת חברך, את החברה כולה, כגוף אחד, וכי יעלה על הדעת שאבר אחד יפצע אבר שני לשם נקימה? הלא המכה השניה תכאב לו שוב, כשם שכאבה לו הראשונה. ומי שזו תהיה מחשבתו, ימנע ממעשי נקם.

ואולם עדיין אין בזה עצה להגיע למדרגת "לא תטור", שהיא כולה חלה על מחשבות ועל רגשת הלב ולא על מעשים (שהרי כל מעשה טוב אם יעשהו העושה ומלווה אותו ברגשי איבה – יש בו משום "לא תטור"). והדברים של הרמב"ם ושל בעל ספר החינוך בשאלה ד יש בהם הדרכות איך להתחנך לכך.
לדברי בעל ספר החינוך ראוי לשמוע ולהשמיע את דברי אביהם של חסידי חב"ד, את דברי ר' שניאור זלמן מלאדי (בלשון חסידי חב"ד "הרב"), באגרת שכתב אחרי השתחררו מהתפישה אל חסידיו, להזהירם שלא ינקמו מן המתנגדים לשיטת החסידות, מתלמידי הגר"א "ושאר לומדי התורה, הקטנים עם הגדולים, אף שאינם מסיע"מ" ("מסיעת מרחמוהי", והוא תרגום אונקלוס ל"אחוזת מרעהו", בראשית כ"ו, כ"ו):

וחלילה ליתן בהם שום שמץ דופי חס ושלום, לא בדיבור ולא במעשה, רבא או זוטא, חס ושלום. ואף אם לפעמים יצא מפיהם דבר שלא כהוגן בעיני ובעיני סיעת מרחמוהי, לשלוח את פיהם ולשונם בקדושי עליון, הבעש"ט ז"ל ותלמידיו הקדושים נ"ע, אזי השומע יחוש לנפשו להרהר בתשובה שלמה על כל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו אשר לא לה' המה, שהן המה גרמא בנזקין לגרום ולדבר סרה על דבריהם, אשר אנחנו המכונים בשם הסרים למשמעתם והולכים בעקבותיהם...

אולם בעל ספר החינוך לא רצה בדבריו ללמד סניגוריה על המעליב ועל הפוגע ועל המחרף – לא ולא. הוא עתיד לתת את הדין; אך הנעלב, הנפגע, השומע חירופיו, אל יתן דעתו על המעליב, כי אם על עצמו. על חסרונותיו, אשמותיו, זדונותיו ושגגותיו יחשוב, ולא על חטאי הזולת.

ובוודאי הושפע כאן בעל ספר החינוך מדברי הגמרא במסכת גיטין לו, ע"ב:

תנו רבנן: הנעלבין ואינן עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר (שופטים ה', ל"א): "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".