"כי תצא למלחמה..."

פסוק ד'

"כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם"

פסוקים ה'-ו'-ז'

"...מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת... אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם... אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ"

ד"ה ואיש אחר יחנכנו: ודבר של עגמת נפש הוא זה.

ראב"ע:

ד"ה חנכו: כמו "חנוכת המזבח" וכן "חנוך לנער" ומזה למדו רבותינו ז"ל מחנכין את הנערים. והטעם כי לבו וכל תאותו לחנוך ביתו, והנה לבו לביתו, לא למלחמה, על כן ינוס ויניס אחרים.

רשב"ם:

ד"ה ילך וישוב: אם ירך לבבו וירע מזלו פן ימות במלחמה וגו' שיש נותן אל לבו כשהולך למלחמה ודואג שמא אין לי מזל לחנוך את ביתי או את אשתי או את כרמי, ולכך גרם מזלי ללכת עתה למלחמה ומתוך כך ירא למות. ושלושה מעשים הזכיר: בית, אשה וכרם. ולבסוף כולל כל הדברים "מי האיש הירא ורך הלבב" בין באלו שאמרנו בין בדברים אחרים. וכן בקוהלת מונה ג' דברים וחוזר וכולל :מה יתרון לאדם:. הלוא גרוע הוא מכל דבר שהרי :דור הולך ודור אחר בא: שאין הבנים בדמות אבות. ואין זה זכרון אבל :והארץ לעולם עומדת:ף כמו בששת ימי בראשית וכן השמש וחוזר וכולל :כל הדברים יגעים:ף כל מעשה העולם כך הם כולם כמששת ימי בראשיתף אבל טורח ויגיעה הוא להזכיר כולם. ו:לא יוכל איש לדבר ולא תמלא אזן משמוע: אם יספרו לוף אלא זה הכלל :אין כל חדש: ולכולם יש זכרוןף אבל אין זכרון לראשונים שאין הילוד דומה למוליד.

רמב"ן:

ד"ה כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם: ... והנה הכהן שהוא העובד את השם יזהירם ביראתו ויבטיחם, אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם פן ימות במלחמה - כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים. וציוה על השלושה האלה לשוב, כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס.

ספר החינוך:

והעניין להיות מחזירים מן המלחמה מי שנטע כרם ולא אכל ממנו, או בנה בית ולא שכן בו, או אירש אשה ולא לקחהף והירא מעבירות שבידו, זהו דבר ראוי וכשר, כי כל אלה בני אדם חלושים מאוד מבוא במלחמה, כי מחשבתם נתפשת על הדברים הנזכרים, ואלו יניאו לב אחיהם... וכל דרכי התורה יושר ואמונה.

ביאור:

ד"ה ואיש אחר יחנכנו: ויש לך לחוס על בונה, נוטע ומארס, כי ה' אלוקיך הוא הנלחם, ואינך צריך לחיל רב, לכן תחמול עליהם.

רש"ר הירש:

בעצם ימי המלחמה מדגישה התורה את חשיבותן המכרעת של דרישות השלום ותפקידיו, אחרי שאיננה מבססת את ה"ילך וישוב" ב"פן ימות ויהי הבית שמם, הכרם בלתי נעבד, האשה – אלמנה" אלא בנמקה: "פן ימות ואיש אחר יחנכנו", "יחללנו", "יקחנה". הרי גלוי לעין כל, שהיא – התורה – מחייבת כל יחיד ויחיד למלא בגופו את תפקידי השלוםף ושעל כן חובת עבודת הצבא נדחית לגבי מי שנכנס למלא את התפקידים באופן קבוע במסיבות חדשות.

פסוקים ה'-ו'-ז'

"אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת... אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם... אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה..."

סוטה מ"ג א':

כל אלה שומעין דברי כהן מערכי מלחמה וחוזרין ומספקין מים ומזון (ליוצאי מלחמה) ומתקנין את הדרכים.

הכתב והקבלה:

ממשמעות הפסוק נראה שיחזרו לשבת בביתם, אבל לדברי חז"ל אינם חוזרים לביתם אלא עוסקים בסיפוק צורכי מלחמה; אם כן מהו "ילך וישוב לביתו" דאמר קרא?   

פסוק ח'

"הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב"

ראב"ע, פסוק ח':

ד"ה הירא: להכות אחר.
ד"ה רך הלבב: לסבול מכת אחר.

ביאור, (אחרי הביאו את דברי ראב"ע הנ"ל):

ונהפוך הוא לדעתי: הירא ממכה ורך הלבב להכות אחר.