מות משה

לחלק הראשון של פרקנו עיין גם גיליונות וזאת-הברכה: תשט"ו, תשט"ז, תשכ"ד, תשכ"ה.

השווה תחילת פרשתנו פרק ל"ג פסוק א'

"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים"

לסוף פרשתנו פרק ל"ד פסוק ה'

"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'"

פסוק ח'

"וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם"

מדרש אגדה, (הוצאת שלמה בובר) פרשת חוקת:

(במדבר כ' כ"ט) "ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" – גדול מה שנאמר באהרן יותר ממה שנאמר במשה: במשה לא בכו אותו כי אם האנשים, אבל באהרן בכו אותו האנשים והנשים, לפי שהיה רודף שלום ואוהב שלום ומשיב שלום בין איש לאשתו ובין אשה לחברתה.
הדא הוא דכתיב (מלאכי ב' ו') "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון". ומה אהרן היה עושה? כשהיה שומע שהיו מריבים שני בני אדם או איש ואשתו, היה הולך אצל אחד מהם והיה אומר לו: "חברך בא אצלי ומטרף על לבו על שהכעיס אותך, ופייס ממני שאבוא אצלך, כדי שיבוא אצלך ותמחול לו". ולא היה זז ממנו אהרן, עד שהיה מסיר כל השנאה שבלבו, והיה משליך ביניהם שלום והולך. וכשהיה (=אותו איש שהתקוטט עם חבירו) פוגע לחבירו, היו מחברין ומגפפין זה לזה, ומנשקין זה את זה; וכן היה כל ימי אהרן עליו השלום, וכן מידתו. כשהיה שומע שיש מריבה בין איש לאשתו, לא היה זז מביניהם, עד שהיו עושים שלום.
לכך בכו לאהרן האנשים והנשים, אבל למשה רבינו עליו השלום בכו כל הזכרים לבד. ועוד: כי משה היה אומר: "יקוב הדין את ההר", ואהרן מטיל פשרה בין שני בעלי דינין.

ראב"ע, פסוק ח':

ד"ה ויבכו בני ישראל: ובאהרן "כל בית ישראל" – בעבור כבוד משה.

אור החיים:

ד"ה ויבכו בני ישראל: ואולי יש לתת טעם כי באהרן לא ידעו במיתתו קודם שמת, וראו פתאם שמת, ודבר כזה יעורר כל לב לפתוח מקור דמעות עינו, מה שאין כן משה, שכבר ידעו מיתתו, ובכל דבריו ותוכחותיו אשר עשה היה אומר להם "כי אנכי מת, אינני עובר וגו'"...
עוד אפשר, כי מיתת אהרן הרגשתה ביותר, לפי שתיכף נסתלקו ענני הכבוד, וזה סיבב ביאת הכנעני וגו', ולזה נתעוררו יחד כל ישראל לבכות, מה שאין כן במיתת משה, גם נטרדו בשמחת ביאת הארץ הטובה.
עוד אפשר שבמיתת משה תיכף ראו דבר חדש, ששרתה שכינה על יהושע ולקחו נחמה. משל למי שנאבדה לו מרגלית, מצא אחרת במקומה, לו יהיה שאינה דומה, אף על פי כן יתנחם בה, ולזה לא בכו כלן..., מה שאין כן במיתת אהרן – איבדו מרגלית ולא מצאו במה יתנחמו...

פסוק ח'

"וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב..."

רלב"ג, (התועלת השש עשרה):

להודיע שאין ראוי להתאבל על האדם יותר מדי ואף-על-פי שהיה גדול המעלה בתכלית מה שאפשר. הלא תראה כי משה רבינו עם גודל מעלתו בממשלה וגדולה לא הסכימה התורה שיהיה ימי בכי אבלו כי אם שלושים יום כמספר ימי בכי אהרן.

פסוק ז'

"לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה"

ראב"ע:

ד"ה נס: היפך מתח.

בעל יהל אור, (פירוש על ראב"ע) מעיר:

רבו הביאורים בזה, וכל אחד בונה במה לעצמו וישבש דברי הראב"ע, ולביאורו לפי הפשט האמתי עוד לא באו, ויש אצלי עשרים פירושים על מילות אלה, ואינם נכונים.