גליוננו עוסק בפרק "קל". כוונתנו לומר: אין בו קשיים לשוניים ותחביריים מיוחדים. הפרק כולו סיפורי, והוא מאותם הפרקים אשר אף קטנים וקטני קטנים שמחים בלמדם בו. ואולם ככל פרק בתורה – ויראה ללומד הצעיר כ"פשוט" ביותר – כולל הוא עניינים גדולים בכללו ודקויות ועמקויות בפרטיו. כמה עניינים גדולים שבפרקנו נדונו בגליוננו וישב תשי"א ותשט"ו (ועיין גם "עיונים בפרשת השבוע" וישב תש"ך: "ניכרים דברי אמת" העוסק כולו בפסוק ט"ז בלבד.)

הגיליון שלפנינו עוסק בפרטי דברים.

שאלה א עוסקת בעיקרה ביתור זה של הוספת כינוי לאישים הידועים ומוכרים כבר מפסוקים קודמים ומפרקים קודמים. פרשנינו – החל מחז"ל – רגישים ליתרי לשון כאלה ושואלים למשמעותם, הן במקרים שהכינוי המוכר לנו מלפני כן מובא כתמורה (apposition) כגון:

רש"י, בראשית כ"ה, כ': "בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן";

רש"י, בראשית כ"ח, ה': "אם יעקב ועשו";

רמב"ן, בראשית כ"ח, ה': "אחי רבקה אם יעקב ועשו";

רש"י, בראשית ל"ד, כ"ה: "שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה".

וכן עיין בראשית מ"ג, י"א: "ויאמר אליהם ישראל אביהם";

בראשית מ"ג, כ"ט: "וירא את בנימין אחיו בן אמו".

והן כשהכינוי, התואר הניתן לאיש או מקום מושבו הידוע והמוכר כבר מלפני כן, בא כמשפט לואי כגון:

רש"י, דברים א', ד': "סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון";

רש"י, בראשית י"ג, ה': "וגם ללוט, ההולך את אברם";

וכן פסוקנו: "סריסי פרעה, אשר אתו במשמר בית אדוניו".

אלא שבמקומנו גם הזכרת תוארם, גם הזכרת שם מקומם יתור הוא, והלא יכול היה לומר במילה אחת: "וישאל אותם".*

שאלה קרובה אך שונה מן הראשונה היא שאלה ה. גם פה עוסקים אנו בכינוי, אך לא ביתור הכינוי, בזה שהוא נראה לנו כהוספה מיותרת, מאחר שהמכונה כבר ידוע ומוכר לנו, אלא בזה שהכינוי הניתן למכונה הולך ומשתנה מדי פעם בהתאם להקשר בו הוא נאמר.

ולא רק בני אדם נקראים בכינויים שונים בהתאם לרגשות האסוציאטיביות שרוצה הכתוב לעורר, אלא אף חפצים דוממים מחליפים שמותיהם.

המתעניין בשאלה זו של חילופי כינויים, יעיין בגיליון פרשת נח של שנה זו בשאלה ה 2. וכן עיין בפרשתנו לחילופי הכינויים בהם מכנים האחים את יוסף:

"בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה" (ל"ז, י"ט)

"מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ" (ל"ז, כ"ו)

"אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ" (ל"ז, כ"ז)

"הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ" (ל"ז, ל')

ועיין עוד בפרשת מקץ:

1)

      "וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה" (מ"ב, ג')

2)

     "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים" (מ"ב, ה')

3)

       "וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ " (מ"ב, ו')

לעומת זה בירידתם בשנייה מצרימה:

1)

    "וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה... וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם" (מ"ג, ט"ו)

2)      

"הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה" (מ"ג, ט"ז)

3)     

"וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף" (מ"ג, י"ז)

4)      

"וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף" (מ"ג, י"ח)

5)      

"וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (מ"ג, ל"ג)

וכן עיין גיליון חיי שרה תשי"ג; גיליון וירא תשי"א, שאלה ב; גיליון חיי-שרה תשי"ט, הפטרה, שאלה א.

הסתכלות בשינויים דקים כאלה עם חיפוש סיבותיהם טובה גם ללומדים שאינם נמנים על סוג "המתקדמים". היא מחנכת כל לומד, כמתחיל כמתקדם, כקטן כגדול, לקרוא לאט ובתשומת לב, לשים לב לכל מילה, לדעת להכיר חשיבותה של כל מילה.

ראוי לתת לתלמידים – אף לצעירים – להכין מעצמם טבלה כנ"ל, כשיעור בית או כעבודה בכיתה. המשימה: רשום את כל הכינויים אשר בהם מכונה פלוני בפרקנו, העתק את הפסוקים בהם מופיעים כינויים אלה. התלמיד נאלץ על ידי כך לעבור בעיון על כל הפרק, וכדי לענות לשאלה הקשה יותר: מהי סיבת השינויים? עליו לשוב ולעבור על כל הפסוקים שהעתיק ואף על הפרק כולו, כדי להבין מתוך מקומו של הכינוי, מתוך סביבתו בפרק – למה נבחר כינוי זה ולא אחר. ומתוך התעמקות יוכל התלמיד בכוחות עצמו – גם מבלי לעיין במפרש – להבין, למה נאמר בל"ט, ח': "ויאמר אל אשת אדוניו" ולא נאמר "אליה", למה נאמר במקומנו "כי שמו אותי בבור" ולא נאמר "בבית הסוהר". על בחירת הכינוי משפיעים בהרבה גם הוראות נוספות, זכרונות, גררי מחשבה המתלווים למילה, מה שקרוי היום בביקורת השירה connotation. ויפה עמד על בחירת המילה "בור" במקומנו בעל מדרש החפץ (מובא ב"תורה שלמה" לרב כשר לפסוקנו):

מן הבור יצאתי ולבור שבתי.

לשאלה ב. נראה שלפי עומק הפשט צדק כאן בעל "העמק דבר". "פותר" כאן הוא "שם עצם", האיש איננו אתנו, בעל המקצוע חסר לנו. ואילו אצל פרעה המלה "פותר" פועל היא; בעלי המקצוע היה היו שם, אך לא יכלו לפתור לו.

לשאלה ג. יש להסביר ללומדים צעירים שחכמת פתרון החלומות במצרים – וכן כל ידיעת חכמה ומדע – היא רכושם הבלעדי של חרטומים ושל "חכמי יועצי פרעה", ושאינה נחלת הכלל. היא עניין השייך למעמד. ואילו השקפת יוסף הרואה את החכמה הזאת כמתנת אלהים, ולכן עלולה היא להיות אף רכושו של אסיר, עבד, עברי עלוב ומסכן – זו השקפה מהפכנית ביותר. וכך יש להבין את תשובתו. באחד מן החומשים המקוצרים הנלמדים בבתי ספר יסודיים "תוקן" פסוק זה ונאמר שם במקום: "הלוא לאלהים פתרונים ספרו נא לי" – "ויאמר יוסף: ספרו נא לי". ונהפך יוסף ממי שרואה את עצמו ככלי ביד ה' בלבד (והשווה דבריו לפרעה מ"א, ט"ז: "בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה"), לבעל גאווה המעמיד את עצמו ואת חכמתו במרכז. השווה גם גיליון מקץ תשי"ז.

הראב"ע פונה גם נגד האמונה בכוח המאגי של דברי הפיתרון, העלולים להשפיע על מאורעות העתיד – לטובה או לרעה, ודוחה את ההשקפה הזו המתבטאת במאמר המובא מן הגמרא באמרו, שאין זה אלא דעת יחיד. כבר בהקדמתו לפירוש התורה הוא מדגיש, שישנם דברי אגדה שהם דברי יחיד בלבד ואין לחוש להם.

בשאלה ד נגענו בשאלה גדולה, עסקו בה רבות החכמים והמפרשים, והיא השאלה עד היכן גבולות העשייה העצמית של האדם, ומהיכן יש לו להניח כל עשייה עצמית ולהשליך יהבו על ה' בלבד. שאלה זו נדונה בייחוד אצל יעקב בשלחו מלאכים ודורון לעשו אחיו, ולא סמך על דברי ה' שהבטיחו שמירה בדרך, והתקין עצמו לשלושה דברים. העשה כהוגן או שלא עשה כהוגן? ועיין בפרוטרוט גיליון וישלח תשט"ו!

לשאלה ד (2) נראים דברי האומר "זה יוסף" פירושו: לקחו של פסוק זה מודגם יפה על ידי יוסף שלא עשה כן, היינו שלא שם ה' מבטחו ולכן נענש (לפי דעתו של המדרש הזה!).

-----------------------------------------------------------------------------------

*שלא כדרך פרשנינו ברוב המקומות מביא הרמב"ן כאן את השאלה בעצמו: היה ראוי שיאמר הכתוב "וישאל אותם!" וכן נהגו בדרך כלל רבותינו במקרים כאלה: וכי עדיין לא ידענו ש... ומה בא להשמיענו...?!
ורש"י נוהג על פי הרוב להשמיט את השאלה ולפתח דבריו ביישוב הקושי, מתוך הנחה שהלומד יעמוד על הקושי מדעתו.