בפרקנו זה עסקנו כבר פעמים מספר בגיליונות של שנים שעברו:

בטעם מצוות הישיבה בערי המקלט עיין גיליון תש"ט. בשאלות הנוגעות בגואל הדם עסקנו בגיליון מסעי תשי"א וכן עיין גם בגיליון מסעי תשי"ז.

המורה ייטיב לעשות אם יפתח בכיתתו (או בחוג של לומדים צעירים) בשאלה ג, העוסקת בהבהרת המושגים העיקריים הנוגעים לענייננו: שגגה גמורה, שגגה קרובה לאונס, שגגה קרובה לזדון.

מבחינה חינוכית יש להסביר ולחזור ולהדגיש לתלמידים, שאין "שגגה" היפוכה הגמור של "זדון", ולא כל מי שלא עשה בזדון ובכוונה להרע – כבר חף הוא מפשע ואין להענישו. הפטור יענש, החף מכל פשע, אין זה בשוגג הגמור אלא רק ה"אנוס". וזה יתכן רק אם היו תוצאות מעשהו לא ניתנות כלל לשער,והוא כמו "דבר פלא", שאין זה דבר הקבוע להיות ברוב העמים. אבל העושה מעשה אשר תוצאותיו גורמות נזק ואפשר היה לשער מראש שהתנהגות כזו עשויה לגרום נזקים, מפני שהתנהגות כזו או כיוצא בה עשויה להזיק "ודבר קרוב הוא להיות", אינו אלא שוגג קרוב למזיד ובוודאי ראוי הוא לעונש. ואף השוגג בהעלמה גמורה, דהיינו שמקומו באמצע בין מזיד לאנוס, אף הוא אינו פטור מכל עונש, שהרי ברי שאם נזהר שלא לפגע – לא היה פוגע. ניתן להסביר את דברי הרמב"ם ע"י ציור מעין זה:

מזיד	אנוס
שוגג קרוב למזיד	שוגג בהעלמה גמורה  שוגג קרוב לאונס

יש להזהיר את הלומדים ובייחוד את בני הנוער שלנו, ש"הסליחה, אני לא התכוונתי" אינה מתקנת שום דבר, ולא די בכך שלא התכוונתי לפגוע כי אינך פטור מלהתכוון שלא לפגוע.

השוגג הגמור שבו מדברת התורה, זה שחייג גלות בעיר המקלט, מפני שאין מעשהו חמור יותר ולחייבו עונש גלות, ושאין מעשהו קל יותר שאפשר יהיה לפוטרו מכל עונש, כשוגג כזה הוא אותו שנותנת לנו התורה כדוגמא: הכורת עצים ברשות הרבים ונשל הברזל מן העץ. יכול היה על ידי אמצעי זהירות להימנע מתוצאות של אסון – לכן ענוש יענש.

השאלות ברש"י הן קשות. לשאלה 1 יש לזכור את הכלל הבא: מדרך רש"י הלא להסביר מילה קשה או ביטוי קשה או ליישב תמיהה לשונית-דקדוקית עם הופעת המילה או הביטוי או התמיהה הלשונית בפעם הראשונה במקרא.

(עיין גיליון שופטים תשי"ב שאלה א

עיין גיליון ויצא תשי"ב שאלה ב 4

עיין גיליון וירא תשכ"א שאלה ב 5 (2)

עיין גיליון דברים תשכ"א שאלה א 2)

לשאלה א 5 נביא בזה את דברי באר יצחק:

"כל שחסר מילת "הכהו" והוא ברח המאמר, שאין לפרש שמחובר עם פעל "השליך" שבפסוק שלפניו, שאם כן אין כאן מקום לשימוש הבי"ת "בכל אבן" והיה לו לומר "או כל אבן", שהרי האבן הוא הפעיל, כל המושלך, ואין הבי"ת משמשת להוראת הפעיל. לכן צריך לומר שמחובר עם פועל ההכאה, שלא נזכר בכתוב...