פרשת המקלל

שים לב: לענין זה עיין גם גיליון אמור תש"ג העוסק כולו באותם הפסוקים, בייחוד עיין בשאלה 5 שם!

בעל העקדה:

לפי שכל הספר הזה במעלתן של ישראל וקדושתן הוא מדבר (רצונו לומר: במעלות ובקדושה שישראל מחויבים בהם), כמו שנמשכו הדברים מתחילת מעשה הקרבנות ואחר בהבדילם מהמאכלות האסורות ומיתר הטומאות פנימיות וחיצוניות ומהשכיבות המגונות עד הרחיקם לא מהכיעור לבד, כי אם מן הדומה לכיעור כמו שנתבאר בכל פרשת קדושים תהיו. ואחר מה שרוממם מכל לשון בתת להם סדר זמנים ומקראי קודש אשר יקראו אותם במועדם אשר בזה יזכו להאיר נרו של הקב"ה אשר בבית מקדשו כנזכר, הנה סמך מעשה בן אשה ישראלית להורות, מה תלד הפריצות והבלתי נקיות ילדי פשע ובני חטאת בזה, שהיה בן אשה ישראלית שנפרצה מכללה ויצאה להיבעל לנכרי כמו שאמר "והוא בן איש מצרי", כי הורה בו הנסיון תועלת ההשמר וההזהר בכל המצוות הקודמות מזה המין ודומיהם, והוא אשר נדעך נרו.

פסוק י'

"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית"

"ויצא" – מהיכן יצא? רבי לוי אומר: יצא מעולמו. כמו שנאמר: (שמואל א' י"ז ד'): "ויצא איש הבינים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת…"

לבאור מדרש זה:

רבנו בחיי, על התורה:

מעולמו יצא כי האדם "עולם קטן".

מתנות כהונה, על מדרש רבה:

מאחר שחרף ה' כבר נמשל כבהמות וגרוע מהם, עד שלא יאות עליו שם אדם שהוא עולם קטן, והוא הסב דרכו והרחיק מאדם מאוד.

רבי דוד לוריה, על מדרש רבה:

שיצא מעולמו, שהיא שכינת עוזו של הקב"ה המתעלם ומכסה בלבושו העולמות שברא.

פסוק י'

"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית"

ד"ה ויצא בן אשה ישראלית: (ת"כ) מהיכן יצא? רבי לוי אומר מעולמו יצא, רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר: ביום השבת יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. ומתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו (במדבר ב') איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגידף.

כמה ממפרשי רש"י סבורים שאין רש"י מביא שני פירושים או שלושה לד"ה אחד, אלא אם כן אין דעתו נחה מאף אחד מהם.

ועיין לכלל זה גיליון:

ראה  תש"ב ב' 2

תולדות  תש"ד ב' 1

וירא תש"ה ג' 4

נח תש"ט ג' 1

בראשית תש"י א' 3

האזינו תש"י ב' 3

שמות תשי"א ד' 4

ויחי תשי"ב ג' 2                                           

פסוק ט"ו

"וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר"

ט"ו-ט"ז

"אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱ-לֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ
וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת"

ידידיה האלכסנדרוני, "על המצוות המיוחדות":

אבל במידה שהעניק זכויות שוות וחובות שוות לגרים אשר בזו להבל שהגיע אליהם בירושה מאבותיהם ואבי אבותיהם ("הבל וריק" – עבודה זרה), הוא אוסר עליהם להשתמש בחירופים ובלשון בלתי מרוסנת לגדף את אלה, שאחרים חושבים אותם לאלים. כדי שגם הללו ("האחרים") לא יבטאו – מתוך רוגז – מה שאסור, כנגד זה שהוא הווה באמת (ביתר דיוק – "הנמצא אשר הוא נמצא" [באמת]).

(המציא לי את המקום הזה הרב א' שמשון רוזנטל, שהוא שתרגמו בטובו בשבילי מן המקור והוא שהסבירו לי).

זהר ק"ו ע"ב (אמור):

"כי יקלל אלוהיו" אף על גב דפולחנא נוכרא הוא… מן דלייט (שמקלל) ומבזה לון – "ונשא חטאו" ודאי … אבל "נוקב שם ה' מות יומת" … מות – בעלמא דין, "יומת" – בעלמא דאתי ( = בעולם הבא).

עקדת יצחק, אמור:

והטעם כי איש איש מכל אישי המין מאיזה עם או תערובת שיהיה אשר יקלל אלוהיו, מפורסם הוא שישא חטאו, כי עוון פלילי הוא לפי דתו, לכן נוקב שם ה' הגדול והנורא "מות יומת – רגום ירגמו…"

ספר מלאכת מחשבת לרבנו משה חפץ, (מחכמי איטליה במאה ה-16):

בא ללמד גודל עונש המקלל שם ה' יתברך. והנראה מן הפשט שמקלל יותר מנוקב, אשר איננו כי אם מפרש, והיא העזת פנים וקלות ראש כלפי מעלה לפרש ולבאר שמו יתברך. אמנם המקלל הוא אויב לו ושונא את מי שאמר והיה העולם; לכן כתב בזה, שלא נחשוב שאלוהים חיים ומלך עולם הוא לדמיון אלוהי הגויים, כי לא כצורנו צורם וביותר ראוי להזהר בשמו הגדול. קל מנשוא ובנקל הוא נשוי פשע כסוי חטאה (המליצה שאולה מתהלים ל"ב א' ועיין רש"י שם), כי אזנים להם (= לאלים שלו) ולא ישמעו. אולם לא כן ה' יתברך, כי לא לבד לקללו, חס וחלילה, שאין תרופה למכתו, אלא אף הנוקב שם ה' – שלא חטא אלא במיעוט יראה וכבוד - חייב מיתה.